מאגר סיפורי מורשת

שמי אבי מוטרו, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי, עמית. נושא סיפורינו עוסק בהבדלים בין הילדות שלי לזו של נכדי עמית. כשאני רואה את הילדות של עמית, אני נזכר בילדות שלי ורואה המון הבדלים:

כיום, רוב המשחקים של הילדים מתבססים על אלקטרוניקה, מסכים ומחשבים. כשאני הייתי ילד, כל המשחקים היו פשוטים מאוד ובנויים מחומרים המצויים בחצר. למשל תופסת, חמש אבנים, גוגואים, ומשחקי מקלות ואבנים. היה משחק שבו היינו בונים מגדל משבע חתיכות של אבני מרצפות, מעמידים אותן אחת על השנייה ומישהו עם כדור טניס היה צריך לזרוק על המגדל ולהפילו. מי שפגע והפיל הכי הרבה אבנים היה מנצח. עוד אחד מהמשחקים נקרא "פינות": היו עומדים שני ילדים על המדרכות ברחוב צר, כל ילד על מדרכה ממול ועם כדור היה זורק מצד אחד לצד שני בתקווה שהכדור יפגע בפינת המדרכה הנגדית ויחזור אליו. בכל פעם שהכדור חוזר אליו – זו נקודה לזכותו.

כשהייתי ילד לא הייתה טלוויזיה ולכן כל הפעילות הייתה תמיד בחצר השכונה עם כל הילדים שגרים בשכונה זו. היה לנו עץ של תותי עץ וכל שנה היינו מחכים שהעץ יצמיח את פירותיו. היינו מטפסים עליו, קוטפים ואוכלים את הפירות – אפילו מבלי לשטוף. הברזים בחצר שימשו לנו מקור שתייה ללא פחד של לכלוך או זיהום, ולא היו מים מינרלים או פילטרים כמו שיש היום.

החיים היו פשוטים מאוד וחיי החברה היו עשירים ומהנים מאוד. הקשר בין השכנים היה חברי מאוד על סף קשר משפחתי. את הדירות היו נועלים עם מפתחות פשוטים, ללא מערכות אזעקה או מצלמות ולא היה חשש מגנבים או פריצות.

מלחמת ששת הימים – החוויות של סבא

מלחמת ששת הימים פרצה בחודש יוני 1967. אני הייתי בגיל 8, בכיתה ג'. אני זוכר שגייסו את אבי למלחמה ונשארתי עם אמי ואחותי בבית. לא היה אז פיקוד העורף אלא הג"א (הגנה אזרחית). אנשי הג"א עברו ברחובות ודאגו שכל האזרחים יכינו את המקלטים (אז בכלל לא היו ממ"דים). בנוסף, הנחו את כולם לשים נייר דבק רחב על כל החלונות והזכוכיות בדירה ולהדביק אותם בצורת שתִי וערב. מטרתם הייתה למנוע את שבירת הזכוכיות ופיזור החתיכות במקרה שתיפול פצצה בקרבת הבית.

באותם ימים לא הלכנו לבית הספר והיינו צריכים להיות בקרבת המקלט. ברגע שנשמעה אזעקה, כולם מיהרו להיכנס אל המקלט. אני זוכר את הפחד שהיה מלווה אותנו כל פעם שנשמעה אזעקה. אני התגוררתי בקומה רביעית ולקח זמן להגיע בלילה למקלט. למזלנו, שכנה בקומת הקרקע הזמינה אותנו להתגורר אצלה בלילות כך שנגיע מיידית למקלט בעת הצורך. למרות שגרנו במרכז הארץ היינו שומעים מדי פעם את הדי הפיצוצים והפחד היה גדול. בזכות צבאנו החזק ישראל עמדה בגבורה מול כל אויביה ובשישה ימים ניצח צה"ל את צבאות האויב והביא לשקט ושלווה למדינה.

גלגולו של חפץ

החפץ שבחרנו להביא לקבוצה הוא "מכתש ועלי". מקורו של החפץ הוא בצפון יוון. באזור זה נולדה סבתא רבתא שלי, שנקראה ננה. על פי הסיפורים, הייתה סבתא ננה משתמשת בחפץ זה כדי לטחון עד דק חומרים לשימוש במטבח. החפץ עשוי נחושת כבדה ובנוי משני חלקים. החלק הראשון הוא מעין מוט כבד, שקצהו מעוגל בצורת חצי כדור. החלק השני הוא כלי קיבול שבצורתו מזכיר קערה עמוקה. ניתן למצוא חפצים אלו גם מחומרים של אבן או עץ. בקערה מניחים את גרעיני החיטה, לדוגמא, ועל ידי מכות עם המוט היו מרסקים את המוצרים.

העלי ומכתש הם מסביבות השנה 1890. בתקופה זו לא היו בנמצא מכשירי חשמל כגון מיקסר או מטחנות חשמליות. את הטחינה של מוצרים כגון חיטה, אגוזים ואפילו סוכר היו כותשים בעזרת המכתש והעלי.

בסביבות שנת 1915 סבתי עברה להתגורר במצרים ולקחה עמה את המכתש והעלי. גם את סבתי שימש מכשיר זה רבות להכנת חומרי אפייה ובישול טחונים. אמי מספרת שכאשר הייתה ילדה היו היא ואחיותיה רבות מי תהיה זו שתטחן במכשיר זה.

לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר הקמת מדינת ישראל, עלתה משפחתה של אמי לארץ והתיישבו במעברה ליד הרצליה. אחד החפצים שדאגו להביא איתם ארצה היה המכתש והעלי.

כיום אין שימוש בחפץ זה והוא מונח אחר כבוד בסלון של דודתי אשר שומרת עליו ושמה אותו כמוצר נוי וקישוט.

העלי ומכתש של סבתא רבתא מיוון

הזוית האישית

עמית: היה לי מאוד מעניין לשמוע מסבא על הילדות שלו.

סבא אבי: שמחתי על ההזדמנות לספר לעמית על ילדותי ועל המשחקים ששיחקנו בעבר.