מאגר סיפורי מורשת

הורים

הורי אברהם ונעמי נולדו בתימן.

הם עלו לישראל עם העלייה הגדולה של יהודי תימן בשנים: 1949 – 1950 שנקראה "על כנפי נשרים". אמי – נעמי לבית משפחת והב, הייתה בת עשר שנים וחצי.

אבי – אברהם בן הרב המקובל מורי חיים אדוארד, היה כבן 18 שנים, הוא גויס לצבא במיידי.

עם העלייה לארץ המשפחה של אימא שלי גרה במעברה ב'עין שמר', משם הם ועוד משפחות הועברו לשכונת 'עין כרם' בירושלים. עקב פרעות ורצח של שכנים ובן משפחה ע"י פורעים ערבים שגרו באזור, הם ברחו משכונת 'עין כרם' מחשש לחייהם ולחיי בני משפחתם.

הם הגיעו לראש העין עם עוד הרבה משפחות שעלו מתימן. כאן בראש העין הורי הכירו. ראש העין ששימשה כבסיס בריטי צבאי לפני קום המדינה, היו בה הרבה מבנים בריטיים עם חלל גדול שמחולק לחדרים, כך שכל כמה משפחות גרו במבנה אחד ועזרו זו לזו בגידול הילדים, בבישול, ניקיון וכד'.

אמי סיפרה, שכשהייתה ילדה למדה בבית ספר יסודי דתי. היא רצתה ללמוד במסגרת בית ספרית ולא להישאר בבית כמו שאר הבנות והנשים שחיו בראש העין. אלא שאביה (סבא שלי), לא אישר כיוון שבמסורת תימן בנות לא צריכות ללמוד. לדבריו: "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפילות". אמי התעקשה והלכה לביה"ס בכל יום, רק אחרי שניקתה את הבית וסידרה לדרישת הוריה.

לימים כשהייתי מורה פגשתי את המורה שלימדה את אימא שלי בביה"ס היסודי. היא התרגשה מאוד לספר לי עד כמה אימא שלי הייתה ילדה נבונה ושקדנית ועד כמה התעקשה ללמוד.

כשגדלתי הבנתי למה הורי התעקשו והכווינו את כולנו ללמוד, להתפתח ולרכוש השכלה.

בתמונה: הוריה של סבתא עליזה

ילדותי

אני גדלתי ולמדתי בראש העין עד לגיל 12, למדתי בבי"ס ממלכתי דתי.

כל ילדי השכונה היו ילדי עולים מתימן, משפחות דתיות וכולנו למדנו באותו בית ספר. הבילוי והמשחקים בשעות אחר הצהריים היו המשך טבעי למה שקרה בבית הספר. כשרצינו להיפגש עם חבר, לא התקשרנו לשאול אם אפשר להגיע אליו (לא היו טלפונים), פשוט הגענו אליו הבייתה נקשנו בדלת, נכנסנו ושאלנו אם הוא או היא פנויים למשחק.

בשעות אחר הצהריים כל ילדי השכונה יצאו לרחוב לאחר שחזרו מבית הספר והכינו שיעורי בית. המשחקים היו חברתיים ופשוטים, שחקנו יחד ילדים מכל הגילים במשחקי 'קלאס', 'גומי', 'ארבע תחנות', 'הקפות', קלפים – רביעיות, מחבואים, גוגואים, גולות ועוד.

בכיתה ה' נערכו מבחנים ומי שהצליח לעבור את כל השלבים והתהליך אפשרו לו לבחור מסגרת למידה מחוץ לראש העין. אני שזה היה החלום שלי "לפרוץ את גבולות ראש העין" שמחתי על ההזדמנות. לאחר מאבקי כוח לא פשוטים עם הורי, שלתפיסתם ילדים לא עוזבים את הבית (כיוון שזה בית בעל חינוך דתי), יצאתי ללמוד מחוץ לבית במסגרת של פנימייה. את הלימודים בחטיבת ביניים ותיכון למדתי במסגרת פנימייה – כפר הנוער הדתי, שליד כפר חסידים.

במסגרת הפנימייה למדנו מעבר לתכנים שבתוכנית של משרד החינוך, למדנו בעיקר לחיות ביחד: בחברות, שיתוף פעולה, התחשבות באחר, נתינה ועזרה, אהבת הארץ והתנדבות. החל מכיתה י' היינו צריכים לשלב עבודה לטובת החיים המשותפים למשל: בקטיף, ברפת, במטבח ובניקיון. אני בחרתי לעבוד ברפת. למדנו חצי יום ועבדנו כארבע שעות בכל יום.

התקופה בה חייתי ולמדתי במסגרת זו היא שעצבה אותי ואת מי שאני היום: ההתנהגות שלי, הערכים שלי, היכולת שלי לראות ולכבד את האחר, החלומות והמאוויים שלי, וזה השפיע על הדרך בה חינכתי את ילדי ואת התלמידים שלי.

במסגרת הפעילות "הקשר הרב דורי" לקחתי את זיו – נכדתי, לביקור בפנימייה (הסרטון והתמונות שלהלן צולמו שם).

 מאלבומה של סבתא – בפנימיה אז והיום

כבת למשפחה דתית, לא התגייסתי לצבא וכך גם שתי אחיותיי. הורי דרשו שנצהיר על הדתיות שלנו ולא הרשו לנו להתגייס, וזאת למרות המחאות וההתעקשות שלי. לעומת זאת  את אחי – הבנים, הם עודדו לגיוס משמעותי, ואכן האחים שלי עשו שרות קרבי בתפקידי פיקוד, שרתו בקבע והשתחררו כסא"לים (סגני אלופים).

אי השרות שלי בצבא היה חסר לי מאוד, זה הרגיש לי מעין "החתיכה החסרה" בקורות חיי. זה הוביל לכך שאת הילדים שלי בעתיד עודדתי לשרות צבאי משמעותי (אפרט בהמשך). כמו כן, לפני למעלה מעשור כשהייתי בחל"ת מהעבודה התנדבתי במשך שנתיים בבית חולים לילדים "שניידר" בפתח תקוה. כך הרגשתי שתרמתי למדינה במקום השרות הצבאי.

לאחר התיכון בבגרותי למדתי לימודי הוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם סיימתי שני תארים. גם זו הייתה פריצת דרך כיוון שבזמני בשכונה שגדלתי הרוב המוחלט סיים לימודי תיכון, אם בכלל, ויצא לעבודה כדי לסייע בעול הכלכלי המשפחתי.

תוך כדי הלימודים והשלמת תואר שני, עסקתי בתחום ההוראה במגוון תפקידים: מורה, מדריכה של צוותי הוראה. בהמשך 10 שנים ניהלתי בי"ס יסודי בראש העין, והתפקיד האחרון שלי היה ניהול מרכז פסג"ה (מרכז למידה ופיתוח סגלי הוראה) במשך 10 שנים. לפני מספר חודשים פרשתי לגמלאות.

תוך כדי לימודים התחתנתי עם משה ועברנו לגור בפתח תקווה. נולדו לנו 3 ילדים: רעות, עידו (אבא של זיו) ואורי.

כיוון שלא הרשו לי להתגייס לצבא מטעמי דת, עודדתי את ילדי לשרות צבאי משמעותי. שלושתם עשו שרות צבאי ביחידות מובחרות בצה"ל, שלושתם קצינים, שלושתם האריכו את השרות וחתמו לשרות קבע למספר שנים: רעות – בתפקיד מפקדת מחלקה בקורס קצינות, עידו – איש צוות אויר, ועדין בשרות קבע, אורי – ביחידה 669.

שלושתם אקדמאים – מה שבזמני היה נדיר, אצל ילדי היה תהליך ברור מאוד. וכל אחד תורם למדינה שלנו בתחום העיסוק שלו: עידו – אבא של זיו, עדיין משרת בחיל האויר בקבע כאיש צוות אויר. ורעות ואורי – עובדים בתחום ההייטק: רעות מנכ"לית בחברת 'גאומטריקס' ברעננה.

יש לנו חמישה נכדים: יהונתן ושירה, זיו, שקד ובן.

כשגדלו הילדים עברנו לגור בראש העין העיר בה נולדתי וגדלתי בילדותי המוקדמת, ועד היום אני גרה בראש העין.

מלחמת ששת הימים

בסוף כיתה א' (בחודש יוני) כשהייתי בת שבע וקצת, בדרך חזרה הבייתה מבית הספר, כשאני ממש קרובה לבית לפתע נשמעה אזעקה צורמת. רצתי הבייתה דלת הכניסה לבית הייתה נעולה. נקשתי הכי חזק שיכולתי תוך כדי קריאות חזקות לאימא שתפתח לי את הדלת. אף אחד לא פתח את הדלת, ואני לא הפסקתי לקרוא לאימא. נער מתבגר מהשכונה -שכן, שעבר ברחוב באותה שעה ושמע אותי, רץ אלי הרים אותי על הכתפיים שלו ורץ איתי לעבר מקלט השכונתי (בעבר לא היה מרחב מוגן בכל בית).

שהיתי במקלט השכונתי מספר שעות עד שהגיעו מטעם הצבא (חיילי הג"א – הגנה אזרחית) עברו בין המקלטים וכרזו ברחובות שאפשר לצאת מהמקלטים.

השכן החזיר אותי למשפחה. הסתבר שאימא שלי, חמשת אחי וסבתי בזמן האזעקה שהו מאחורי הבית בתוך "שוחות" – מן תעלות בעומק של כמטר, מכוסות בפלסטיק קשיח שעליו הניחו שקי חול ו/או אדמה לשם הסוואה והגנה מפני ירי. כיוון שאבא שלי היה בצבא הגיעו אלינו כוחות של פיקוד העורף ועזרו בחפירת ה"שוחות" לשם הגנה בשעת המלחמה.

לקראת ערב הגיעה שכנה שהיה להם מרתף בבית ושימש כמקלט בטוח יותר מה"שוחות" שחפרו לנו בגינה והזמינה את כל המשפחה ללון במרתף-מקלט. היינו במקלט מספר משפחות במשך כל ששת ימי המלחמה.

השהייה במקלטים הייתה בחושך, אסור היה להדליק את האורות כדי שלא למשוך תשומת לב של כלי טיס של האויב, כך הסבירו לנו.

כשנשמעה אזעקה רצנו כולנו ל"מקלט", וכשעבר ברחוב כרוז מטעם הג"א והודיע שהסכנה חלפה ואפשר לצאת להפוגה מהמקלט יצאנו להתאווררות: הילדים לשחק, והמבוגרים – בעיקר האימהות, לטיפול בענייני הבית ובישול.

מלחמת יום הכיפורים

בימי מלחמה זו הייתי בת 13 וחצי בכיתה ח', ולמדתי במסגרת הפנימייה הדתית.

באותו יום כיפורים סיימנו להתפלל תפילת שחרית ומוסף והלכנו למנוחת צהריים בחדרים. התעוררתי עקב צעקות של חברות שישנו אתי בחדר. הן ישבו על המיטה ובהיסטריה צעקו שיש אזעקה, הן גרו ביישובי צפון הארץ והיו למודות ניסיון עקב המצב הבטחוני הרגיש. כשאני מבולבלת ולא מבינה מה פשר הצעקות, נכנסה המדריכה שלנו והובילה את כל ילדי השכבה למקלט.

עד היום כשאני שומעת אזעקה ואפילו צפירה בטקסים של ימי הזיכרון כולי בחרדה. כנראה שעולה וצף בי הזיכרון של הסיטואציה של האזעקה ש"הפתיעה" אותי פעמיים.

סבתא עליזה מספרת:

הזוית האישית

סבתא עליזה: כמה כיף שבזכות תוכנית "הקשר הרב דורי" זכיתי לחזור עם זיו – נכדתי, לתקופת ילדותי ולמקום בו למדתי בבגרותי. התרגשתי מאוד לראות כמה הביקור בפנימייה עניין אותה. היא שאלה הרבה, צילמה ולמדה על דרך החיים החברתיים והשותפות כשגדלים בפנימייה (כמו בקיבוץ).

הנכדה זיו: הקשר שלי עם סבתא ועם המשפחה הוא חזק. מהעבודה המשותפת בתוכנית למדתי הרבה דברים חדשים על סבתא והילדות שלה. הביקור בפנימייה בה היא למדה לימד אותי על סבתא שלי היום: איך גדלה להיות עצמאית, ולמה תמיד אכפת לה מהסובבים אותה ומהסביבה.