מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מוקדש באהבה לזכרם של הורי חוה ואברהם קייטלמן

צעדים ראשונים בעצמאות

כבר מגיל ארבע-חמש הטילו עלי אותיות ה"אלף-בית" כישוף. בסבלנות רבה הייתי משרבטת אותן עד שהניחו את דעתי. את האתגר הגדול ביותר זימנה לי האות אלף – א' בצורתה המוזרה. חברתי לגן, אילנה, שזה עתה חזרה מארה"ב לימדה אותי את צורתן של אותיות ה- ABC שריתקו אותי אפילו יותר מן האותיות העבריות. ברגעי שקט והתכנסות כל כיתוב מזדמן אירח לי לחברה ולבן שיח.

אילנה (מימין) מלמדת אותי את אותיות ה A.B.C

יום אחד בנסיעה עם אמי באוטובוס לירושלים הצלחתי לפענח כיתוב על גבי שלט שעמד בצדי הדרך. היה זה רגע של הארה והתגלות של עצמי ושל העולם.

הייתי מוכנה לכיתה א'.

את הבוקר הייתה המחנכת דינה פותחת בשיעור האהוב עלי מכל – שיעור קריאה. באותו בוקר שלמה, חברי לכיתה ואני הקדמנו להגיע. איש לא נכח בכיתה מלבדנו. הפעם שלא כמנהגה לא התחילה המורה בשיעור עצמו, אלא פנתה אלי ישירות ואמרה: "דליה, מדוע קשקשת על השולחנות?!"

– זה לא אני, המורה, עניתי לה בהפתעה.

-זה לא אני!

-כן, זו את, התעקשה המורה.

-המשכתי להכחיש, והמורה בשלה

וככל שהיא מתעקשת יותר כך אני "מתחפרת יותר בעמדתי". בשלב מסוים איבדה המורה דינה את סבלנותה והוצאתי מן הכיתה.

"איזו חצר ענקית, ואיזה שקט מוזר"? – אמרתי לעצמי. מבוהלת ומבויישת עמדתי מול דלתות הכיתה הנעולות והשותקות.

בהליכה מהירה, כשהוא חוצה את החצר הריקה מתלמידים התקרב לכיווני מנהל בית הספר. פחד אחז בי. באותו רגע הדבר היחידי שעלה בדעתי היה למצוא מקום מסתור. עץ שעליו רחבים שצמח בסמוך, הגן עלי מזעמו הצפוי של המנהל. בין ענפיו הרחבים התחבאתי. מכווצת ובנשימה עצורה עמדתי שם מספר דקות. חלף המנהל ואיתו גם חלפה הסכנה.

ובינתיים בכיתה מילים חדשות נלמדות, ואני בחוץ!

בהחלטה של רגע ניגשתי לדלת הסגורה והצצתי דרך חור המנעול והנה "דנה – קמה" לנגד עיני למרות הכול.

יום אחד בשיעור חברה, בכתה ג', ביקשה אותה המחנכת, דינה, מאיתנו לספר סיפור אישי. בחרתי לספר את הבדיחה "סימן ברכה" מהספר שקנו לי הורי כשמלאו לי שמונה שנים – "מאוצר הבדיחות". בהפסקה, בהפתעה, נטלה המורה דינה את ידי בידה ותוך זמן קצר מצאתי עצמי בפתח חדר המורים, ולנוכח עיניהם המשתאות של המורים, חוזרת ומספרת בשטף ובביטחון אותה בדיחה.

מתוך הספר: מאוצר הבדיחות. ליקט וערך: א.מ. ארזי, בהוצאת "ניב"

וכך מואר הסיפור מכיתה "אלף" באור חדש.

לאור סיפור הפתיחה ניכר שכבר בגיל שש הייתי בעלת מחשבה עצמאית, סקרנות לשפה העברית ותשוקה לדעת. כוחות רבים השפיעו עלי במהלך חיי ועיצבו את מי שאני היום.

"מזרעים קטנים צומחים עצים ויערות." את הזרעים הטמינו בי הוריי – מהם צמח סיפורי.

הורי טרם נישואיהם

אברהם אבי, יליד 1910, הגיע מהעיר טרנוב שבפולין בשנת 1929 והשאיר אחריו את הוריו: צבי (הירש) וביילע קייטלמן וכן שלושה אחים: יוסף, רוז'ה ונינה. רוז'ה הייתה היחידה ששרדה את השואה והגיעה לארץ עם בעלה איזק גולדברג בשנת 1957. המשפחה רכשה בית בשכנות להוריי, בשכונת אשר ברעננה.

חווה אמי, ילידת 1908, הגיעה מהכפר ארן שבליטא בשנת 1931 כשהיא דוברת עברית רהוטה. והשאירה אחריה את הוריה: האב מאיר, האם ינטע אינגל וילדיהם: ייחזקאל (חצק'לה), מולה ועויזר יהודית, פסיה חדווה ולאה. ממשפחת אמי שרדו את השואה דודותיי לאה ופסיה ודודיי מולה ויחזקאל.

 המשפחה של אמי

המשפחה של אבי

בשנים הראשונות עבד אבי בעבודות מזדמנות כמו: חקלאות, סלילת כבישים ובניין. לא פעם סבל אבי מרעב ומחסור וגם ליווה אותו הפחד מהקדחת. כחלוץ העלייה הרביעית התגלגל אבי מעבודה לעבודה. כדי לשפר הכנסתו הדלה "כעולה חדש" ירד אבי לים המלח ובתנאי אקלים ומחיה קשים השתתף בסלילת כביש "ים המלח – יריחו" .לאט לאט הוא שיפר את מצבו הכלכלי ובסופו של דבר בחר במקצוע הבניין למקצועו העיקרי.

אבי כחלוץ עובד כפועל בניין

אמי הגיעה למשק הפועלות בפתח תקווה בשכונת עין גנים. עבדה בבית האריזה וכן שלחה ידה בסלילת כבישים.

מתחת לשלט עין גנים תרצ"ב – סבתא חווה בבית האריזה

בשנת 1933 נפגשו הוריי בתל אביב. אמי עבדה אז במסעדת הפועלים "ברנר" ואבי היה פועל בניין. בשנת 1934 נישאו הוריי וגרו בתל אביב.

פגישה רומנטית של הוריי על חוף הים בתל אביב ערב נישואיהם

אחי אמנון נולד בשנת 1937 – בתמונה אחי אמנון ואני

הורי לאחר נישואיהם

בשנת 1940 בעקבות ההפצצות של האיטלקים על תל אביב ברחה אמי עם אחי לקרוביה ברעננה, ואבי שעבד באותה שעה בבניין בתל נוף חבר אלייה. מספר שנים גרו הוריי בחדר שכור אצל משפחה ברחוב רמב"ם ברעננה. בשנת 1945 נולדתי אני ובשנת 1948 רכשו הוריי בית בשכונת אשר ברעננה.

שכונת אשר ברעננה שם נולדתי

אבי (המשך)

באותם ימים בנוסף לעבודתו בבניין היה אבי פעיל מאוד בענייני הציבור וזכה לתפקידי ניהול. בשנת 1955 שופר מעמדו של אבי כשמונה לתפקיד מנהל סניף "מבטחים" ברעננה. בתפקיד זה עבד עד ליציאתו לגמלאות בשנת 1980. גם בחצר הבית חביבות על אבי היו עבודת הבניין, וכן טיפול שוטף בעצי הפרי. בבית התרכז אבי באיסוף בולים, בכתיבת שירים מחורזים, שעסקו בעניינים אישיים בענייני דיומא ובקריאה. מחוץ לבית עסק אבי בפעילות פוליטית, שימש בהתנדבות כמזכיר "הפועל" ברעננה וכן התנדב למשמר האזרחי.

מפרי עטו: השיר "הרהור" שהופיע בלקט משיריו של אבי בחוברת "פרי רענן" בהוצאת "מבטחים".

מפרי עטו של אבי

אמי

אמי הייתה הכוח המניע של הבית כולו. מבוקר עד ערב, באהבה אין סופית, במסירות ובחריצות אין קץ שלחה אמי ידה בכל עבודה: בבית, בלול (משק עזר שהוקם בחצר להגדלת ההכנסה), בגינה ובחצר בכללותה. בבית הייתה אמי "השליטה" היחידה על  עבודות המטבח. בעשר אצבעותיה הייתה מכבסת תולה ומגהצת ערמות של כבסים.  גם על נקיון הבית היתה אחראית. כאם הדוגרת על אפרוחיה היתה מאכילה יום יום את התרנגולת והאפרוחים. שלוש פעמים ביום זכינו אנו, בני הבית, לארוחות טריות, טעימות ועשויות באהבה, שיצאו מתחת ידיה. לעשות הגדילה בשבתות ובחגים. בחצר הייתה אמי זו שמגדלת ירקות ותותים או מטפחת את גינת הנוי.

אמי גם הייתה אחראית על הגיבוש המשפחתי שכלל את כל בני המשפחה המורחבת: את הדודים, הקרובים והרחוקים יותר. את כולם קרבה דרך הארוחות סביב השולחן המרובע והכבד בסלון. צוות של בעלי מקצוע מיומנים כמו: גנן, חשמלאי, אינסטלטור ותופרת עמדו לרשותה כל עת שתחפוץ. בזמנה החופשי ביקרה חברות בשכונה, סרגה וקראה ספרות יפה. לא הייתה צנועה, ישרה, הומאנית ואצילית בנפש כאמי.

בין הורי שררו יחסי אהבה, אמון והרמוניה. לאחר פרישת אבי מהעבודה זכו הוריי להנות מכמה נסיעות לחו"ל, וטעמו מעט מטעם החיים הטובים.

ילדותי המוקדמת

בבית הורי כילדה, מצאתי עצמי מתבוננת במתרחש סביבי ומקשיבה. תפקידי העיקרי היה ללמוד. חיקיתי את הורי בתחומים שתאמו את נטיות ליבי. קראתי ספרים מספריית הבית ומן הספריה הציבורית, קראתי עיתונות ילדים ואחרת, אספתי בולים ואוספים אחרים, וכן הקשבתי רבות לתוכניות  "קול ישראל" ברדיו.

בשעות הרבות שהייתי בחצר הבית חוויתי חיבור חזק לרחשי הטבע  לחילופי העונות והשפעתם על החי והצומח. ניחוחות הפרחים, קולות הציפורים ויתר ההתרחשויות בחצר היו לחלק ממני ומרגשותי. בדמיוני הפכתי את עצי השזיפים, השסק, הגויאבה, הרימון ופרי ההדר לחברי ולכל אחד מהם ייחסתי תכונות משלו.

כפי שכבר סיפרתי, זכרונותיי הראשונים מהילדות המוקדמת הם מגן שולה.

השיר על גן שולה

ילדותי המאוחרת

מכיתה ד'-ח' מקיף עולם זכרונותי חוץ מאשר הבית והגן גם את השכונה, בית הספר ותנועת הנוער. גילאי 5-12 היו השנים המעצבות של אישיותי. בבית ובבית הספר התנהלו חיי ביציבות. בביה"ס היסודי בו ביליתי שמונה שנים זכיתי  לשני מחנכים מצויינים. בכתות א' – ג' הייתה זו המחנכת דינה, שבלטה ביופיה, בחוש האסתטי שלה וברהיטות שפתה. בכיתות ה' – ח' היה זה המחנך והמורה האהוב, המוכשר, ובעיקר, האנושי והמתחשב – יצחק וינדמילר. הוא עורר בנו תלמידיו את התשוקה, לא רק לידע אלא גם לאומנויות היפות כמו: מוסיקה, תיאטרון וציור ונתן לנו אפשרות  וחופש לביטוי עצמי בתחומים אלה. כמו כן, הוא פיתח בנו את הקשר החברתי הכיתתי העמוק.

תנועת הנוער חיזקה בי את הקשר שלא ניתן להתרה לערכיה של הארץ ולנופיה. הזיקה לערכים אלה נוצרה ב"פעולות" בערבי שישי ב"קן" "התנועה המאוחדת", וכן בטיולים רגליים לאורכה ולרוחבה של הארץ. שירי ארץ ישראל שליוו אותי בביתי, דרך גן הילדים ביה"ס ותנועת הנוער, היו מלווים בריקודי עם. כל אלה הזינו אותי בתחושת היחד עד כדי התעלות הנפש.

זכיתי למיטב המחנכים והמחנכות, המורים והמורות ומדריכי תנועת הנוער. התפתחתי מתוך הרגשה של התחשבות בצרכיי ומתן כבוד אלי כאדם.

השכונה

לשכונה היה תפקיד עמוק בחיי. אבי כינה אותי "ילדת רחוב", ייתכן שלא העריך, אבי, נכונה את התפקיד החשוב שמילאה הפעילות באותו מגרש משחקים מופלא "הרחוב" בחברת חברי ילדותי ברכישת המיומנויות הרגשיות והחברתיות שהיו לי לתועלת בהמשך. מערכת החוקים המיוחדת שיצרנו כחבורת ילדים חיזקה בי את האמון בעצמי ובכוחותי. להתרוצצות בחוץ בחיק הטבע עם חברי היה קסם משלה. מתחושת הביטחון והעצמאות שרכשתי שם "ברחוב" אני ניזונה עד היום. כמנגינת רקע לאותם ימים ליוו אותי תמיד אהבתי לשפה העברית ללשונה ולצליליה.

בגרותי

בגיל 20, לאחר שנתיים של לימודים כמורה בסמינר "בית ברל", התגייסתי לצבא. שירתי שנה כמורה חיילת בבית הספר האזורי "מבועים" הנמצא סמוך לבאר שבע. באותו שלב כבר הרגשתי עצמי בוגרת ואחראית עוד יותר משהייתי בעבר.

יום הגיוס כמורה חיילת

אני, כמורה חיילת, מחנכת בכיתה ה' בבית הספר האזורי "מבועים" הנמצא סמוך לבאר שבע

בגיל 21 בתאריך 27.7.66  נישאתי לרפאל קורנפלד בחיר ליבי – תמונה ביום נישואינו

עם נישואי התחלתי בלימודים גבוהים באוניברסיטת תל אביב. רכשתי תואר ראשון במקצועות המקרא והספרות ותעודה במקצוע הוראת הלשון לכיתות הגבוהות. תואר שני בחינוך ומנהל עשיתי במסגרת השלוחה של אוניברסיטת "דרבי" בישראל. במשך 40 שנה שילבתי את עבודת החינוך בהוראת מקצועות אלה ולימדתי אותם בחטיבת הביינים בבית הספר הרב שנתי "יד-סינגאלובסקי" ובתיכון "אביב" ברעננה. את עבודתי בהוראה סיימתי בהגשת תלמידים לבחינות הבגרות בלשון.

אני אם לשני בנים: רן שנולד בשנת 1968 ואסף שנולד בשנת 1975. רן הוא בוגר הפקולטה למשפטים. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות כמשפטן. כיום הוא חוזר בתשובה, נשוי לאדווה ולהם שמונה ילדים: אברהם, חנוך, יוחנן, אילה, נחמן שרה, אורי ויונתן. המשפחה גרה בצפת. אסף עוסק היום בעריכת דין ועובד עם אביו רפאל, עוה"ד במשרדם הפרטי בנתניה. אסף נשוי לאביבית, העובדת בחברת הייטק, ולהם שלושה ילדים: ליהיא, יעל ולביא המשפחה גרה ברעננה.

בגיל שישים פרשתי לגמלאות. לאחר הפרישה, לימדתי לשון ואף התנדבתי באותו תחום.

כל זאת שילבתי כמוצ'ילרית בטיולים מרתקים וממושכים במספר יעדים בעולם כמו: פרו, חצי יבשת הודו, והיבשות: דרום אמריקה, דרום מזרח אסיה ומרכז אמריקה.

אחד הספרים מספריית הורי שריתקו אותי למשך שעות היה הספר "פלאי עולם" של הסופר יצחק לבנון. הסיפורים על "שבעת פלאי עולם" נתנו דרור לדמיוני, העשירו אותו והיו חלק מחלומותי. באותם טיולים ביבשות השונות, עם תרמיל על השכם, הפכו החלומות למציאות.

הגשמת חלום ילדות – המראות הנבחרים של שבעת פלאי עולם דרך עדשת מצלמתי

הזוית האישית

סבתא דליה: נכדתי האהובה בת ה-12 יעלי, נטלה חלק פעיל ביותר במפגשי תכנית הקשר הרב דורי. חוש המידה שלה, שיפוטה החד והבהיר ויכולותיה המעשיות והטכנולוגיות היו לי לעזר רב בתיעוד סיפור זה.

נכדה יעל: במפגשים זכיתי להכיר את סבתא לעומק, במפגשים הרגילים בחיק המשפחה סבתא ואני מדברות על כל מיני נושאים וסבתא מספרת לי על חייה, אך במפגשי תכנית הקשר הרב דורי, הכרתי לעומק את חייה וילדותה ומדוע פיתחה אהבה לספרות ולכתיבה והשירה. התחברנו יותר והזדמן לנו לדבר לעומק ואף להגיע למקומות שהיו חלק מילדותה של סבתא. למדתי לגלות סבלנות ושמחתי שסבתא נתנה את כל כולה לתכנית זו.