מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.

שמי נוי אור נולדתי בבית החולים הסקוטי בטבריה, בדצמבר של שנת 1953, כ"ב בטבת תשי"ד, למשפחה חקלאית במושב שרונה.

אבי עלה מלטביה ואמי משיקגו בארצות הברית, אני הבת השנייה מבין ארבעה ילדים.

בגיל שמונה חודשים חליתי בשיתוק ילדים "פוליו", דבר שהשפיע על שנות ילדותי ואף הותיר אותותיו עד היום. השארתי את התמודדותי עם הפוליו במושב ובגיל שש עשרה יצאתי לקיבוץ עין חרוד, שם חייתי עד סוף שירותי הצבאי ומשם המשכתי לקיבוץ מרום גולן לעוד תקופה יפה.

נוי בילדותה

בשנת 1979 עברתי לעיר הגדולה, "עיר החטאים", תל אביב! ומכאן הסיפור מתחיל…

בתמימות של ילדה מהקיבוצים והמושב, הגעתי לעיר החטאים הישר למסעדה של הבוהמה התל אביבית, מול הקאמרי, בדיזינגוף פרישמן. בימים הראשונים נפגשתי בהערות על סגנון הלבוש שלי הקיבוצי הפשוט של אז.  רבים החמיאו לי על הדמיון לזמרת בשם "יהודית רביץ" שעד אותו יום לא שמעתי אודותיה מעולם. הייתי זרה בנוף התל אביבי.

אחד העיתונאים שישב במקום ביקש לעשות עליי כתבה – "הכפילה של יהודית רביץ". כמובן שתחילה סירבתי וכך גם סירבתי למלהק דוגמניות נוכל. הערתי לכל מפורסם, שדאז לא הכרתי, על חוצפתו לגשת ולהתחיל איתי. שמרתי על תמימותי הקיבוצית והיא שמרה עליי. הלבוש שלי היה שונה לחלוטין ממה שהיה נהוג בבוהמה התל אביבית, הציעו לי ללבוש בגדים קצת יותר נועזים, וגם כאן כמובן סירבתי.

אט אט הכרתי את האנשים והתחלתי להתערבב עם אותם "שמות דבר", הזומנתי להצגות ולהשקות מועדונים מפורסמים בתל אביב. וכך התחילו חיי הלילה הסוערים שלי.

באותם ימים יצאה כתבה באחד העיתונים שנקראה "יפות יפות שבא לבכות", ולתדהמתי גיליתי שגם אני מצולמת שם. קיבלתי תגובות רבות מהסביבה ואף מעוברי אורח, על דמיוני לאותה זמרת מפורסמת, והחלטתי שאני מסכימה להצעתו של אותו עיתונאי לכתבה של "הכפילה של יהודית רביץ" (מצ"ב). חייתי את  החיים התל-אביביים ואף נהגתי ללכת למשחקי כדורסל של מכבי תל אביב.

בשנת 1982 עברתי לעבוד בפאב ושם כמובן נפגשתי עם סוג אחר של תל אביב כדוגמה, שחקני הכדורסל של מכבי תל אביב, אולסי פרי וארל וויליאם. כשהייתי מגיעה למשחקים של מכבי בהיכל הספורט הופתעתי לראות את אותם שחקנים אחר כך אצלנו בפאב.

משם עברתי למועדון יוקרתי ופעם ראשונה בחיי עליתי על נעלי עקב וליפסטיק על שפתיי. גם כאן האוכלוסייה שפקדה את המועדון הייתה מגדולי העיר, שחקני הכדורגל של מכבי יפו. כך הצטרפתי לצפות במשחקים שלהם בשבתות. משם נדדתי לפאב-מסעדה ושוב תמונתי פורסמה בפרסומת לבתי מלון.

בכל המקומות בהם עבדתי, הצצתי במטבחים הגדולים, וכך למדתי לבשל בסגנונות שונים, ומכאן התפתחה אהבתי לבישול ואפייה. בימי שישי וחגים מיוחדים תמיד ביתי היה פתוח לאירוח, עם מטעמים שלמדתי להכין. מאהבתי הגדולה לבישול התנדבתי לעשות קייטרינג לאירועים של חברים.

בתקופתי בתל אביב הייתי מגיעה לכל ההופעות וההפגנות בכיכר מלכי ישראל ואף נכחתי בכיכר בזמן רצח רבין. אחר כך הייתי פעילה בהפגנות "לא ניתן לטרור לנצח".

לאחר מסיבות הכריסטמס הפרועות, כשראיתי את כל מה שקורה שסביבי, הבנתי שאין זה יותר מקומי ונשברתי. החלטתי שאני לא רוצה לעבוד יותר בחיי הלילה הסוערים של תל אביב, והתחלתי לעבוד בחברת קוסמטיקה יוקרתית, גם שם הופעתי החיצונית השתנתה כיאה לדיילת יופי.

משנת 2000, עבדתי בגן ילדים בכיכר המדינה, היו אלה השנתיים האחרונות שלי בתל אביב, אחריהן חזרתי לשרונה ובניתי את ביתי ומבצרי.

מגיל שש עשרה ועד היום, כל השינויים והמעברים בחיי, תמיד היו סביב יום הולדתי בחודש דצמבר, וכך כל פתח של התחלה חדשה התמזג עם תחילתה של שנה חדשה.

נוי אור בצעירותה

הזווית האישית

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון על ידי המתעדת שחף רז מפיה של נוי אור ממושב שרונה בתשפ"ג 2023