מאגר סיפורי מורשת

שמי אורלי עמירה ראובני, נולדתי בישראל בתאריך 7.9.1963 למשפחה המונה 12 ילדים: חמישה בנים ושבע בנות, אני העשירית במספר. הוריי שניהם עלו לישראל מארץ לוב (מטריפולי) בשנת 1949. להם אז כבר הייתה בת בגיל 3 ואימא הייתה הרה בחודשים כבר מתקדמים. הם הגיעו לישראל בספינה שהפליגה במשך למעלה מעשרה ימים. חייהם לא היו פשוטים: אבי ידע את השפה העברית אך אמי ידעה רק ערבית ואיטלקית. הם שכנו בדירה קטנה בת חדר וחצי. המצב הכלכלי היה קשה מנשוא, אבל אהבתם לארץ ישראל היתה בראש מעיינם. הם הסתפקו במועט ומאין ידעו לעשות יש.

שמי הראשון היה אור, היות שכשנולדתי אחותי הבכירה נישאה ואז החליט אבי עליו השלום לקרוא לי בשם הזה כדי להכניס אור לבית. לצערי, בהיותי קטנה – בערך בגיל 7 חודשים – אחי נפטר. הוא היה הראשון בסדר הבנים, הוא נפטר מדלקת קרום המוח. אבא החליט שאורלי זהו שם שישמח את כולם ולכן כבר נשארתי בשם הזה עד היום.

גדלתי בשכונת קטמון בירושלים, משפחתי היתה דתית. למדתי בבית ספר יסודי 'קושט' ובתיכון בבית ספר 'מעלה'. בילדותי לא היו משחקי חברה או משחקים אחרים ולכן המצאנו כל מיני משחקים בעצמנו, כמו קפיצה בחבל, שבע אבנים, מחבואים, סף, גולות וקלפים מעטיפות של מסטיקים.

תקופת הבגרות שלי היתה משעשעת: הייתי ילדה מאוד שובבה ועשיתי לא מעט בעיות כמו לא להסכים לישון באוהל בטיול, ברחתי לתוך האוטובוס הקפצתי את כל המדריכים שלא ידעו לאן נעלמתי. בטיול אחר קשרתי לכולם את הנעליים על עץ כדי לעכב את היציאה. הייתי מאוד גמישה ולכן גם יכולתי לטפס בכל מקום.

בחלק מהזמן למדתי גם במכון ווינגט והפסקתי לצערי, לאור זה שלהוריי לא היה האפשרות לסבסד זאת.

עשיתי שירות לאומי בבית החולים שערי צדק חלק במחלקת תינוקות וחלק ממנה עשיתי בארכיב, היות והמקצוע שלי היה מזכירות כתבנות והנהלת חשבונות. סיימתי 12 שנות לימוד ומיד יצאתי לעבוד. עבדתי במשרד עו"ד קרוב ל 13 שנים ושם הכרתי את בעלי. עבדנו משרד מול משרד והוא התקין במשרדי מערכת טלפונים ש.ד.א., הוא ממשיך לעבוד בזה. תוך שלושה שבועות החלטנו להינשא ועד עצם היום הזה אנחנו ביחד, חיים באושר ועושר, תודה לבורא.

כשבעלי הציע לי נישואין, הוא הציע לי בטבעת מיוחדת. הטבעת עם תשעה יהלומים ובצבע זהב. כאשר בתי נישאה, הועברה הטבעת כמזכרת מאיתנו.

כיום יש לי שלושה ילדים מדהימים ושלושה נכדים מיוחדים וחתן שיירבו כמותו. אני מקווה בעזרת השם שבניי ינשאו ויצטרפו למשפחה עוד הרבה נכדים ונינים.

מוסר השכל לנכדתי ובכלל לדור של היום: לגדול בבית קטן עם הרבה נפשות (17 במספר) בדירת חדר וחצי בה ארבעה ישנים ראש ורגל באותה מיטה, למדנו להתחלק, לתת, להעניק, לכבד, לסלוח, להסתפק במועט ולהיות מאושר למרות הדלות. לחלוק, לוותר ולסעוד את ההורים עד יומם האחרון. על כך אני מודה להוריי שזכיתי וגידלתי ילדים לתפארת שממשיכים את השושלת. מי ייתן וכך ימשיכו גם נכדיי והנכדים הבאים אחריהם, בעזרת השם.

הזוית האישית

רום הנכדה המתעדת: העבודה ביחד הייתה מושלמת, למדתי להכיר את סבתי לעומק, ללמוד את העבר שלה, להנות, לצחוק ולעשות איתה זמן איכות.