מאגר סיפורי מורשת

אורי נולד בשנת 1931 להוריו יצחק ובלידה סבג בעיר סאפי שבמרוקו. בלידתו נקרא בשם מאיר על שם סבו. בבית הספר במרוקו, קראו לו אמיל. כאשר הגיע לארץ שונה שמו לאורי, כיוון שבקיבוץ עין גב היו הרבה אנשים ששמם היה  מאיר. אורי הוא בן הזקונים במשפחה שמנתה שישה ילדים.

האם הייתה עקרת בית ואביו היה איש עסקים שעסק בסחר בדים ובסחורות נוספות. האב היה יוצא לשווקים ומוכר את סחורתו.

בהיותו בן 7 החל ללמוד בבית הספר אליאנס, שהחינוך בו היה נוקשה. בית הספר היה רחוק מביתו. על מנת להגיע לבית הספר בזמן היה אורי משכים קום וצועד במשך 45 דקות. אורי הקפיד להגיע  בזמן ולא להיענש. בבית הספר היה יום לימודים ארוך. בהפסקת הצהרים, בשעה ,12:00 היה יוצא לביתו וחוזר שנית ללימודים בשעה 14:00 לאחר ארוחת הצהרים בביתו.

מבית ספר זה, שבו למד עד גיל 13, זכורים לו שני מורים שהשפיעו על אישיותו. האחד היה המורה יוסי לוי, שכתב מאמרים נגד השלטון הצרפתי, ואורי העריץ את אומץ ליבו.

השנייה הייתה המורה מק אדרי, שגילתה אצלו את כושר המנהיגות והטילה עליו תפקידים שאותם מילא במסירות. בהמשך היום לאחר שסיים את לימודיו באליאנס, למד תורה אצל מורה פרטי בשם רבי אברהם, כי סרב ללמוד ב"חדר". בשיעורים עם רבי אברהם אורי למד לקרא יפה בתורה ואביו רווה נחת ממנו.

בשנת 1939 בהיותו בן 8, פרצה מלחמת העולם השנייה. אז התוודע אורי בפעם הראשונה לכאבו של העם היהודי. הוא מירר בבכי כאשר קרא בעיתון מה מעוללים הגרמנים ליהודים במהלך הכיבוש הנאצי. למרות גילו הצעיר, מתחיל להיווצר אצלו הקשר החזק לגורלו של העם היהודי.

במשחק ששיחק עם ילדים בשכונה, כל אחד מהחברים התבקש לצייר את דגל עמו. אורי היה נבוך ולא ידע מה לצייר. החבר האיטלקי, החבר הצרפתי והחבר האלג'ירי ציירו את דגל עמם, והוא נאלץ לצייר את דגל צרפת. מדינת ישראל עדיין לא הייתה קיימת, ולעם היהודי לא היה דגל. הדגל היחיד שהרגיש אליו שייכות הוא דגל צרפת. כילד אורי אהב והתחבר  לעם הצרפתי.

אורי מספר על האווירה המדכאת עם כניסת הנאצים לצרפת. הוא זוכר את השבת שבה התחילה המשטרה הצרפתית, בהוראת הגרמנים לרכז את היהודים שמוצאם מגרמניה ופולין למחנה דרנסי, ומשם העלו אותם לרכבות.

יהדות מרוקו החליטה לאמץ יהודים מגרמניה ופולין שברחו מצרפת, או יהודים שהגיעו מפולין דרך בלגיה. משפחתו אימצה בשנת 1941 את משפחת טננבאום, זוג הורים ושני ילדים. הוריו שיכנו אותם באחד החדרים בביתם שהיה מיועד לסבתא. אורי מציין שמשפחת טננבאום, כמו יתר היהודים שאומצו, היו בעלי חוש עסקי  ויוזמה. מר טננבאום התחיל לייצר בובות צעצוע של דובונים וסוסונים מעורות של שפנים, מכפתורים ומצמר כבשים. בובות הצעצוע היו הצלחה ונמכרו במהירות. אורי שמח כשקיבל גם הוא במתנה  בובת צעצוע.

בהמשך, יצר מר טננבאום נקניק כשר (בעיר היה רק נקניק לא כשר). מר טננבאום הרוויח כסף והקהילה היהודית אהבה את התוצרים.

בהיותו בן 11, בשנת 1942, בעלות הברית נכנסו בלילה למרוקו. הם הגיעו לסאפי עם טנקים, מטוסים ואניות ונלחמו בצרפתים. אורי שהביט מהחלון נחרד ממראה הגופות והאיברים שנתלשו מהגופות כתוצאה מהקרב בין הצרפתים לאמריקאים. מלך מרוקו, מוחמד החמישי, לא נכנע לגרמניה ולא הסגיר את היהודים לגרמנים כפי שמשטר וישי בצרפת עשה.

בשנת 1945, עברה משפחתו של אורי להתגורר בעיר מרקש. אורי נאלץ לעזוב את חבריו, איתם נהג לבלות ולהנות בחוף הים. למשפחתו ולו היה קשה להתרגל לשינוי במזג האוויר. בסאפי בה התגוררו מהיום שנולד, היה נעים וקריר לעומת החום במרקש. הוא המשיך את לימודיו בכתה ט' בבית ספר אליאנס במרקש, ולאט לאט השתלב בחברה ובלימודים.

בכתה י"א, בהיותו בן 16, החליט ללמוד מקצוע טכני, מתוך כוונה שכך יוכל לסייע  לעם היהודי בארץ ישראל. בעקבות החלטה זו הוא עבר לבית ספר תיכון כללי בקזבלנקה. אורי שובץ לחרטות ולמכניקה עדינה למרות שרצה ללמוד אלקטרוניקה. בני משפחתו, שיעדו לו מסלול של לימודי משפטים בפריז, כעסו על השינוי שעשה.

במהלך לימודיו הוא מצטרף לתנועת הצופים. תנועת הצופים, הייתה אחת התנועות שהיו פעילות מאוד בקרב היהודים בצרפת ובמרוקו. בהמשך, בשנת 1947, הוא מצטרף לתנועת "דרור" שהוקמה על ידיי שליחי ארץ ישראל  שהגיעו למרוקו. אורי, שבלט בדעותיו הציוניות, נבחר ע"י ראשי תנועת הצופים במרקש לייצג את העיר במחנה קיץ שהתקיים בעין קהרזוזה ולהרצות בנושא "ציונות". אורי התרגש לדבר בפני קהל רב, אך הוא דיבר בלהט על משפט דרייפוס, על מחנות הריכוז, ההתיישבות בארץ ישראל, על המחתרות הנאבקות בשלטון הבריטי ועל ההתיישבות הערבית בארץ. אורי קיבל הארכת זמן מעל 10 הדקות שהוקצבו לו, וזכה למחיאות כפיים סוערות בסיום דבריו.

בגיל  16 הצטרף לתנועת ה"מגן". רק חברים שהיו מוכנים להסתכן הצטרפו ל"מגן". התנועה שמה לה למטרה להגן על הקהילה היהודית מפני האוכלוסייה הערבית.

בתקופה זו האוכלוסייה הערבית החריפה את יחסה ליהודים בהתאם להתרחשויות בארץ ישראל. תפקיד התנועה היה לאבטח את מוסדות היהודים. לאחר אימונים שעבר, הוא מתבקש להקים קבוצה במרקש. אורי בן ה-16 יוצא לשליחות המשמעותית הראשונה שלו, שליחות שהייתה חלק חשוב בבניית האישיות שלו.

בגיל 18 הוא יצא מטעם תנועת "דרור" למחנה קיץ באזור קזבלנקה. גם במחנה זה אורי בלט בתכונות המנהיגות והיה אחראי על תרגילי קרב המגע שהתקיימו במחנה.

במחנה זה הוא למד להכיר לעומק את האידאל הקיבוצי הדוגל בשוויון בין אנשים בכל התחומים וגם בעבודה. אולם, הייתה לו הסתייגות מהנטייה של השליחים לפסול דעות אחרות: של בן גוריון, של אצ"ל ושל לח"י שעשו רבות למען המדינה.

בשנת 1950 נדרש אורי לארגן קבוצה של צעירים להתנדבות בקיבוץ בישראל. הוא חשש שהחברה' ממרוקו, שאינם רגילים לעבודה פיזית ולתנאים הקשים בקיבוץ, יחזרו למרוקו וישפיעו על אחרים לא לעלות לארץ. ביוזמתו, הוא התחיל לקבץ תלמידי ותלמידות תיכון  המעוניינים לצאת ולהתנדב בארץ, והסביר להם על הקשיים הצפויים להם  בקיבוץ. דאגותיו המשיכו גם לאחר צאת המתנדבים.

אורי אומר: "איש לא יבין את דאגתי למתנדבים. אולי עבורם זוהי חווית חיים בעולם חופשי של שירה ובילויים ללא השגחת הורים, אולי הם חושבים על שישה חודשים של כייף בארץ. והם אינם מבינים לעומק את רעיון ההתנדבות".

ביוני 1950 הוא יצא לקזבלנקה. שם הוא נפגש עם "ראש המוסד" של קזבלנקה, שביקש לדעת על פעילות תנועת הצופים ועל פעילות תנועת הדרור. ובסוף ביקש  לשמוע על תנועת ה"מגן" ופעולותיה. אורי סירב לספר על הפעולות ב"מגן" כי הן היו סודיות. ראש המוסד התלהב מאורי ומהעובדה שהוא נאמן ושומר סוד. הוא הציע לו להחליף את מפקד המחנה לעולים במזאגאן שבמרוקו.

אורי מספר שלמרות גילו הצעיר, הצוות במחנה קיבל אותו יפה. הוא דאג שבכל בוקר במסדר יונף דגל ישראל ויושר ההמנון, דאג לקיים אימוני קרב מגע ולהחדיר ציונות ע"י שיחות, שירה וריקודים ישראלים. לאחר כחודש, באוגוסט 1950, כל קבוצת החניכים בני 14-18 שרוכזו במחנה במזאגאן, עברו למחנה המעבר " אראנס" שליד מרסיי. הוא מספר על ההתרגשות הרבה שלו  לעלות לאנייה, בהבנה שזו הפלגה לארץ ישראל. מצד שני, הוא מבין שמעמדו משתנה: ממפקד ואחראי, לנוסע כאחד העולים באונייה "קוטוביה" הגדולה.

לאחר זמן מה נענים לבקשתו והוא יוצא להכשרה בכפר מונברדון ליד העיר טולוז שבצרפת. בהכשרה, תפקידו היה לחטוב עצים ולהביאם למתחם למטרות חימום ובישול. בערבים התקיימה פעילות חברתית לגיבוש הקבוצה.

במאי 1951 כל הגרעין שהיה בהכשרה, עלה לישראל באונייה "ארצה" ממרסיי. לאחר הפלגה של ארבעה ימים הם הגיעו לנמל חיפה. אורי מספר: "כשנגעו רגלי באדמת ישראל, מיד נישקתי את האדמה, בירכתי "ברוך שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה", הרגשתי שחלומי מתגשם, ולעולם לא אהיה עוד "היהודי הנודד".

"אני נולדתי בשביל לעלות לארץ ישראל, לא יכולתי לחיות עוד יום אחד בגולה…אם לא הייתה מדינה אני הייתי מקים אותה".

בהגיעם לארץ קיבלו את פניהם אנשים הלבושים בסרבלים ובמסכות על פניהם, וריססו אותם ב-DDT. מיד לאחר הריסוס החברים יצאו בריקודי הורה ובשירי ארץ ישראל. לאחר השמחה המתפרצת עלו 30 הבנים והבנות  מהגרעין על משאית בדרכם לעין גב.

הם הגיע למקום בצהרי היום. בקיבוץ הגישו ארוחה צנועה שכללה צלחת עדשים, לחם אחיד ומים. אורי לא אכל את העדשים, כי אצלם נהגו לאכול עדשים רק בתשעה באב. נאמר  לאורי: "היום זה האוכל היחיד שיש". הוא הבין שאין ברירה והתחיל לאכול. החום, האוכל המועט שהוגש, החדר ללא מזרנים וללא חשמל לא שברו את רוחו, הוא אמר לעצמו: "אני בישראל!!" למחרת העירו אותם בשעה חמש וחצי בבוקר, והם החלו לעבוד בסילוק קוצים ואיסוף עיתונים. אלה היו עבודות שאף אחד מ-30 החברים בגרעין לא עשה בעבר. אורי אומר שחבריו אמרו לעצמם שלמרות כל הקשיים הם מאושרים מפני שהגיעו לארץ ישראל וכל השאר היה בונוס.

בקיבוץ הוא נפגש עם אביבה, שלימים תהיה אשתו. עין גב, קיבוץ על שפת ים כינרת בעמק הירדן.

הקיבוץ דגל בשוויוניות: כולם אכלו אותו אוכל, גם החלוצים שהקימו את הקיבוץ וגם הנערים. כולם עבדו בכל עבודה הנדרשת למען כולם. בחדר האוכל לא היו כיסאות והם ישבו על ספסלים, הכלים והשולחנות היו עשויים מאלומיניום. הם היו צריכים  לסיים  בזמן קצר את הארוחה ולחזור מהר לעבודה. הארוחות היו דלות עם מגוון דל של מעט ירקות חתוכים ומעט  דג מלוח. היה חוסר בחמאה, חלב ובשר. בפעם הראשונה שהוא אכל ביצה זה היה ביום שישי בערב. הוא ואביבה קיבלו ביצה חתוכה לשניים וקצת לבן ולחם.

אורי אומר: "החיים בתקופת קום המדינה היו מאוד קשים היו הרבה זבובים, יתושים וחום כבד. מזל שהקיבוץ היה על שפת ים כנרת. בחום הייתי נרגע במי הכנרת".

בהתחלה עבד בבור תחמיץ: היו מורידים ומעלים אותו בחבל שאליו היה קשור למטה, ואורי העלה בסלסלה של גומי את קליפות התפוזים הרקובים לפרות ברפת והריח היה נורא.

במהלך עבודתו ברפת, אחד המנעולים התקלקל והוא הציע את עצמו לתקן את הנזק שנגרם על מנת שהפרות לא יברחו דרך השער. לאחר שתיקן והיו מרוצים מאוד מעבודתו, הממונים עליו החליטו שאורי יעבור לעבוד רק במסגרייה. אורי שמח לקבל עבודה קבועה במסגרייה, ולא להיות משובץ לעבודות שונות בהתאם לצורך. למרות "הקידום" שקיבל, העבודה כמסגר הייתה קשה ומסוכנת. במהלך העבודה היו נכנסים לאורי רסיסים של זכוכיות או ברזל, ואביבה אשתו הייתה עוזרת להוציאם.

אורי התחתן עם אביבה בדצמבר שנת 1952 בעין גב, חתונתם הייתה צנועה. הם קיימו את טקס הנישואין רק לאחר שסיימו לעבוד. אורי לבש חליפה מנעוריו במרוקו, ואביבה לבשה שמלה לבנה שהייתה בהישג יד.

הוא התגייס לנח"ל ויצא להגשמה  באפיקים ובכפר עזה. לאחר שסיים את השירות הצבאי עבר עם משפחתו יחד עם מרבית חברי הגרעין להתיישב בצאלים. אביבה עבדה בבית התינוקות שבקיבוץ וטיפלה בפעוטות של המשפחות, והוא עבד בעיקר כמסגר .

אורי עובר לבאר שבע עם אשתו אביבה ובתו עדנה ביולי 1956. הם קיבלו צריף קטן ופשוט במעברת חצרים שהיה מאוד מוזנח ומלוכלך. בבאר שבע עבד תחילה כמסגר במפעלי תובלה, ואשתו עבדה כעוזרת גננת. התנאים בצריף היו קשים והוא התרוצץ למצוא דירה. הוא הגיש מועמדות ולא הבין מדוע בקשתם של אחרים לקבלת דירה נענית בחיוב ובקשתו לא נענית. לבסוף גילה שיש בכירים המקבלים דירה לא לפי הקריטריונים הנדרשים. רק לאחר שאיים שיפיץ את השחיתות של הממונה על השיכון, הוצע לו למחרת דירה, שגודלה 27 מ"ר, ששימשה כמחסן לצבע. בדירה זו, לאחר שהרחיב ושיפץ, הוא גר עד היום.

כאשר הגיעו לבאר שבע, לא היו בעיר מדרכות ,לא היה חשמל, ומנורת לוקס שנקראה עששית שימשה להם לתאורה. הכביש היה מכורכר ולא כביש אספלט. היה להם מקרר מעץ, ובכל בוקר הם יצאו לקנות קרח מעגלת קרח שעברה בשכונות, לקרר את המקרר.

הוא זוכר את תקופת הצנע. בחנויות ניתן היה לקנות בעיקר לחם, ירקות, פירות ו"אורז בן גוריון"(פתיתים). הקנייה הייתה מוגבלת וניתן היה לקנות רק  בתלושים. לא היה אפשרות לקנות עוף ולמי שהיה עוף חשדו בו שקנה בשוק השחור. האנשים שגרו בשכונת משק עזר גידלו בביתם, ירקות ואפרוחים.

הוא זוכר את סופת החול הרצינית שנמשכה 24 שעות. הגגות מפח עפו, וחול חדר לבתים דרך מנעול  הדלת.

הבילוי היחיד בעיר באר שבע באותם ימים היה לצפות בסרטים בקולנוע היחיד שהיה ללא גג והכיל רק עם  ספסלים. הוא נקרא הפריז'דר. פעם בשבוע הם יצאו עם בתם הקטנה לצפות בסרט ולא שכחו לקחת איתם שמיכה עבורה.

גם במציאת עבודה ובעבודה עצמה היה קשה. כאשר עבד במפעלי תובלה ביקש ממנו המנהל לקחת את הג'יפ שלו ולנסוע לתקן משאית, שנתקעה קרוב לאילת.

לאורי לא היה רישיון  לרכב והמנהל אמר לו:" צא לדרך ואם יעצרו אותך, תגיד שאני שלחתי אותך". בתום לב ומבלי לדעת את הסכנה הכרוכה בכך, יצא לדרך עם שני בלונים של חמצן ואצטילן לתקן את המשאית. הוא הצליח להוריד את הגלגלים מהמשאית על מנת לבצע את התיקון, אבל התקשה להחזיר את הגלגלים למשאית העמוסה בפוספטים.

חיילים שעברו לידו ושאלו אותו למעשיו, חזרו לאחר כשעה מסיור וראו שהוא עדיין מנסה להחזיר את הגלגלים, והוא מזיע וללא שתיה. ארבעה חיילים, הפשילו את שרוולם והחזירו את הגלגלים למקומם תוך 10 דקות. הוא חזר למקום העבודה, השאיר את הג'יפ ונסע הביתה באופניו בתחושה איומה. אשתו, שלא ידעה ולא הבינה מדוע איחר, דאגה מאד. למחרת, הוא הגיע לעבודה כרגיל, קיבל משימות חדשות מבלי שהמנהל  התייחס לקשיים שהיו לו יום לפני.

אורי נזכר בכאב ואומר: "אז התייחסו בארץ ישראל, לעובדים כאילו הם החיילים שלהם וללא יחס אנושי". אורי שם לו למטרה לשנות זאת כשיתאפשר לו.

יום אחד, הציע לו אחד האנשים שאותו הכיר, לחפש עבודה בהוראת מכניקה עדינה, כי סבר שרמת הידע של אורי והמקצועיות שלו גבוהה. בערב הגיע לביתו אדם נוסף וביקש ממנו להחליף אותו ולהיות מורה למסגרות כי הוא מתמנה למפקח על המקצועות הטכניים. אורי ביקש זמן לחשוב על זה.

למחרת ניגש אליו אדם בשם נחמני, שהיה ותיק בארץ, "עשרה דורות בארץ", ואמר לאורי: "שמעתי שאתה מסגר מצוין, אני מציע לך עבודה עם משכורת גבוהה מאוד שתאפשר לך לקנות דירה, אופנוע וכל מה שרק  תרצה". נחמני הציע לאורי לעבוד כרתך בערבה, לרתך צינורות שיאפשרו לספק מים ליוטבתה ולישובים נוספים. אורי אומר היום: "לו הייתי עושה זאת הייתי מיליונר."

אורי חשב וכך אמר לעצמו: "אני אוהב אנשים, אוהב לחנך וגם אוהב לדבר בפני אנשים" הוא בחר להיות מורה כי זה אפשר לו "על הדרך" לחנך לערכים ולהנחיל ציונות.

הוא עבד שש שנים בהוראה. לאחר שהתקדם, עבד שש שנים כמפקח במשרד העבודה, שם הכשיר אנשים לעבודה מקצועית.

בשנת 1968 נבחר לראש מועצת הפועלים בבאר שבע ואחראי מטעם ההסתדרות על המפעלים בנגב. הוא שימש בתפקיד זה  12 שנה.

במסגרת תפקידו דאג שמשקיעים יגיעו לבאר שבע ויקימו מפעלים. בזכותו הוקם מפעל טריומף.

אורי, קידם את הפועל באר שבע לזכייה כפולה באליפות ישראל בכדורגל בשנים 1974/1975.

אורי, היה האחראי לבניית בית האבות בשכונה י"א ואף יזם וקידם את הקמת הקאנטרי קלאב בבאר שבע, שמשמש כמרכז ספורט ונופש. אורי דאג לשפר את יחסי העבודה בין העובדים למנהלים בכל המפעלים בנגב  תוך שיפור תנאי העבודה. לדוגמה: הוא דאג שבמפעלים יחולקו לפועלים דיבידנדים שימריצו וישפרו את עבודתם.

הוא לחץ שיקימו את מפעל התעשייה האווירית בבאר שבע. משה דיין שהתנגד, טען בפגישה עם ספיר שגרגירי החול  בבאר שבע, יפריעו לעבוד עם חיבורים עדינים של חלקי  המתכת, והתוצאות לא תהיינה מדויקות. אורי טען כנגדו ואמר: "כחרט, אני עבדתי  בדיוקים עד אלפית המילימטר עם המתכות", ולבסוף בעיר באר שבע הוקם מפעל התעשייה האווירית.

אורי מסיים את תפקידו כמזכיר ההסתדרות, ומשנת 1981, במשך שתי קדנציות משמש כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה.

כחבר כנסת תרם והיה בין המובילים להעביר את חוק העישון. היה קושי בהעברת החוק, כי הייתה התנגדות בקרב המעשנים וגם בקרב יצרני ויבואני הסיגריות. פרס ורבין חששו שהמפלגה תפסיד קולות, ושני עורכי הדין: חיים צדוק ושמוליק תמיר יצאו נגדו. מתנגדיו לא הבינו שכוונתו לחוק המגביל את העישון במקומות סגורים.

בערב ראש השנה 1982, יחד עם גד יעקובי ואמנון רובינשטיין שהיו בעד החוק, ומספר חברים  נוספים שצידדו בו, החוק עבר לאחר שלוש קריאות. חוק נוסף שהצליח להעביר הוא החוק להקמת מתקני מים  לשתייה בכל מקום ציבורי כולל בתי ספר. חוק זה מנע מאנשים לקנות שתייה מתוקה המסוכנת לבריאות וגורמת להוצאה כספית מיותרת.  גם החוק המחייב לרשום תאריך מתי  פג תוקפו של מצרך מסוים נזקף לזכותו.

על פעילותו ותרומתו לחברה הוענקו לאורי תעודות הוקרה:

בשנת 2002 קיבל תעודת יקיר העיר באר שבע על פעילותו הרבה בעיר.

אורי מספר בסיפוק רב על העשייה  שלו למען החברה.

הוא מסתכל בגאווה על השינויים שהתחוללו בעיר באר שבע ועל שגשוגה: בניינים רבי קומות שעצרו את סופות החול והרוחות. חיי תרבות ומקומות להשכלה גבוהה שהתרחבו בעיר. אורי אומר: "שמעון פרס צדק כשאמר שלא ירחק היום ולכל פועל תהיה מכונית."

אורי גאה ברעייתו שלאורך כל הדרך הייתה לצידו וביחד הקימו משפחה לתפארת.

הזוית האישית

אולג ילסייב ושלו ויצמן – תלמידי הטכני בבאר שבע:

אורי יקר, אנחנו רוצים להודות לך על השתתפותך בפרויקט המייסדים. אורי, סיפור חייך היה מרתק ומרגש השוזר בתוכו את סיפור העם היהודי. אנחנו נהנינו לשבת איתך ועם אביבה רעייתך בביתכם הנעים בשעות אחר הצהריים, לשמוע את סיפור חייך המדהים ולהתכבד במטעמים מעשי ידיה של אביבה. לאורך כל המפגשים הקפדת לספר על כל פרט ופרט עם חיוך וסבלנות. הקפדת להדגיש את החלקים החשובים, המעניינים וכמובן המצחיקים. הכרנו אדם שבגיל צעיר היה למנהיג. אדם שחלם, יזם והגשים נפלה בחלקנו זכות גדולה להכיר אישיות מדהימה שתרמה רבות לעיר באר שבע ולמדינה.

אנחנו מודים לך ששיתפת אותנו בסיפור חייך זאת בהחלט חוויה מלמדת, שלא נשכח. ותודה לאביבה רעייתך היקרה, על האירוח והיחס החם שגרם לנו להרגיש ממש כמו בבית.

אורי: ברצוני להודות לכל יוזמי הפרויקט בעיר. להודות לשוש לוי, לאולג ולשלו, שבחריצות ובמסירות בלתי רגילה מצאו את הזמנים המתאימים גם בתקופת המגפה הנוראית, לשמוע ולתעד מה היה בראשית באר שבע ולדעת מה חשבו ועשו הצעירים הראשונים בעיר בימיה הראשונים. אשרינו שיש לנו נוער שמתעניין בזה. נוער שמתעניין בעבר יבנה דרך טובה יותר לעתיד. חשוב לי למסור לנוער : "תשמרו על מדינת היהודים כי 2000 שנה חיינו בגולה. אם לא תשמרו על המדינה שוב נצא לגולה ושוב יתעללו בנו."