מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקבי דורון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומתעד סיפור מיי במאגר המורשת של התכנית.

כשהייתי ילד בקיבוץ יפעת, לא היה מטבח ולא מקרר בבית של ההורים. את הארוחות אכלנו בחדר האוכל של הילדים, שהיה צמוד לחדר האוכל של המבוגרים. הארוחות היו בזמנים קבועים ולא יכולנו לאכול מתי שבא לנו. המקום היחידי שיכולנו לאכול בו משהו היה חדר הלחם, שם היה ארון מלא ככרות לחם ומכונה לחתוך את ככרות הלחם. היה אפשר לבוא ולפרוס את הכיכר ולאכול לחם, זה מה שהיינו עושים. האוכל היה מאוד פשוט אבל פעם בשנה היה לנו שבוע הבראה, בשבוע הבראה היינו מקבלים אוכל שלא ראינו כמותו כל השנה – סוכר חופשי, שמנת, גבינה צהובה וחביתות. עד כדי כך זה היה כיף, שהיינו אוכלים לחם עם סוכר שהיינו מורחים עליו.

אבל זה לא היה נורא, לא היינו אף פעם רעבים, אבל מה שהכי הרגיז הוא שלא נתנו לנו לקום מהשולחן אם לא גמרנו את האוכל, ולא תמיד רציתי לאכול את האוכל אז לפעמים כשרציתי לקום הייתי פשוט שם את האוכל בכיסים ואז הייתי יכול לקום מהשולחן וללכת ולזרוק אותו איפה שאני רוצה.

כשגדלנו, אהבנו להתפלח למטבח בשעות שלא היה שם אף אחד, היינו פותחים את המקררים ולוקחים לנו דברים שאהבנו.

המאכל שאבא שלי הכי אהב היה צ'יפס, ובגלל זה כמעט תמיד שהתפלחנו (להתפלח – להיכנס למקום סגור בלי רשות) לאקונומיה (המקום בו כל האוכל של הקיבוץ היה שמור) ולמטבח, היינו מכינים לנו צ'יפס.

כשהייתי יותר גדול, נסעתי עם ההורים לשליחות בצרפת. בפעם הראשונה שהלכתי לשוק לעזור לאימא לסחוב את הקניות, הייתי פשוט בשוק מוחלט! חנויות מלאות בגבינות מכל הסוגים, נקניקים, פסטרמות ועוד, זה נראה לי כמו מוזיאון של אוכל. עמדתי שם ולא יכולתי לזוז מרוב התפעלות, זה היה כמו להכניס ילד לחנות שוקולד גדולה מאוד.

חשבתי לעצמי: מסכנים הילדים בקיבוץ, כי אני יכול לאכול דברים שהם אפילו לא חולמים עליהם. היום כל ילד יכול לפתוח את המקרר ולקחת מה שבא לו, זה עולם אחר לגמרי.

בכל פעם שאני נוסע עם סבתא לצרפת, הדבר הראשון שאני עושה זה לאכול בגט עם ג'מבון (נקניק חזיר), קרואסון וקפה או לה. (caffe au lait)

הזוית האישית

ארבל הנכדה המתעדת: היה לי מאוד כיף, מצחיק לשמוע את הסיפורים של סבא.

סבא יעקבי: היה נחמד מאוד להיזכר בזמנים עברו, שהנכדים לא מכירים בכלל, זה עולם אחר לגמרי.