מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי ביאטריס מירקוס ויינגוט, ההורים של אמי באו מאירופה וקראו להם חיים וחנה בקר. הוריו של אבא שלי באו מרומניה עם ארבעה אחים ובאוורוגואי הם התחתנו.

מגיל קטן ידעתי שאני יהודיה בסביבה של אנשים מעדות אחרות. כל בוקר הלכתי לבית ספר יהודי ששם למדנו עברית, יידיש ותנ"ך. חזרתי הביתה ואכלתי צהרים ואחר הצהרים הלכתי לבית ספר לאומי, שם למדתי את מקצועות הליבה. אחרי הצהרים, כשחזרתי מבית הספר הלאומי, שיחקתי בשכונה עם שאר הילדים, גם עם הילדים שלא היו יהודים, והלכתי לתנועת הנוער בני עקיבא. אוורוגואי הייתה אחת מהמדינות שהפרידו בין דת למדינה ולכן כולם קיבלו את האמונות של כולם.

בבית הספר הייתי משחקת כדורשת, אבל המשחקים היו בשבת ולכן לא נתנו לי ללכת אז הוציאו אותי מהקבוצה. בקיץ היינו עושים מחנה בבני עקיבא שזו תנועת נוער עולמית של יהודים מסורתיים דתיים שמטרת התנועה היא קשר לחבר את היהודיים וליצור עלייה לארץ ישראל.

בכל יום אחר הצהרים בדרך לבית הספר הלאומי, סבא וסבתא שלי חיכו לי ולאחותי עם מטבע של כסף ונתנו לנו אותו כדי שנקנה לנו משהו שהיינו רוצות. בחגים יהודיים לא הייתי הולכת לבית הספר הלאומי כדי לכבד את התרבות היהודית שלי. אבא שלי לא עבד בימי שבת ואימא שלי הייתה עקרת בית, ולכן הייתה אווירה של יום שישי בבית, אבא שלי הלך לבית כנסת וכל משפחתי הייתה אוכלת כשר. באוורוגואי לא הייתה אפשרות לקנות עוף ובשר כשר, אז אימא שלי הייתה מביאה תרנגול לשוחט, היו שוחטים אותו, תולים אותו ומוציאים ממנו את הדם. בבית אימא הייתה מוציאה לו עם היד את כל האיברים ושמה אותו במלח ומים כדי להכשיר ואותו, וכשהוא כשר הייתה מכינה אותו.

כשגדלתי שלחו אותי מתנועת בני עקיבא אל ישראל לקיבוץ דתי בשם עין צורים, הלכתי לצבא בישראל והתגייסתי למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). בצבא הכרתי את בן זוגי צבי וטסנו להתחתן באוורוגואי. התכנית שלנו הייתה לחזור לארץ אך לבסוף החלטנו שאנו נוסעים לעבוד בארגנטינה. מכיוון ששם היה מוסד יהודי מכל המדינה ושם לימדנו, ובני הבכור נולד. לאחר שנה נסענו לקולומביה ועבדתי שם כגננת, נולדו לי עוד שני ילדים ואחר כך חזרנו לאוורוגאי. חזרנו לשם משום שכל המשפחה שלנו הייתה שם. לאחר מכן, נולדו לי עוד שני ילדים. חמישה ילדים בסך הכל. כשהבן הקטן שלי היה בן 10 עלינו לארץ ישראל להשלים את החלום של כל המשפחה – "העלייה לישראל". באוורוגואי כל הילדים היהודים היו הולכים לצופים ולבתי ספר יהודיים שכבר שם, הם למדו עברית ותנ"ך ובגלל זה ידעו עברית כשעלו לארץ.

בשנת 1989, שניים מהילדים שלי עלו לארץ ישראל ובזמן המלחמה, בשנת 1991, התחלנו לדאוג שלא יקרה להם משהו. פחדנו נורא, לא ידענו מה המצב בארץ. בשנת 1992 עליתי יחד עם בעלי ושני הילדים הקטנים שלי. בני הבכור נשאר באוורוגואי עד היום.

מלחמת לבנון השנייה, שהתרחשה לאחר העלייה שלי לארץ ישראל, זו הייתה המלחמה הראשונה שחוויתי אי פעם בחיי בכלל. בעקבות כך, כאשר ירדתי במעלית, אחד השכנים שלי, ראה שאני מודאגת מאוד בעקבות המלחמה והוא אמר לי שאין לי שום צורך לדאוג, שהוא עבר את כל המלחמות שהיו והוא מאמין שנעבור גם את המלחמה הזו. המשפט הזה שלו הרגיע אותי מאוד.

לאחר שנולדו לי ולבעלי שמונה נכדים גדולים, ליבי, הנכדה שלי, נולדה והייתה שמחה גדולה מאוד בשבילנו.

הזוית האישית

סבתא ביאטריס: זו פעילות חשובה מאוד שאפשרה לי להחליף חוויות עם נכדתי ליבי. הזדמנות עבורה לשאול על העבר שלי, ומאורעות חיי עם ההורים והסבים שלי. אלו הם זמנים יפים בהם אני יכולה לחזור לחיות, ולחיות מחדש, את עברי יחד עם נכדתי היקרה. הזדמנות שמעולם לא התמזל מזלי לחוות כבת או כנכדה. זו הייתה פעילות מאוד מרגשת. לחזור למקורות ושישמעו אותי עם הרבה חיבה. גם היה מעניין לשמוע חוויות של סבים וסבתות אחרות והתעניינות הנכדים והנכדות שלהם. חשוב להדגיש את עבודתה של גלית בהובלה ובניווט של הקבוצה כדי לשמור על עניין רב בקרב כולם.

ליבי הנכדה המתעדת: זו פעילות שגרמה לי להיות יותר עם סבתא שלי. למדתי על העבר שלה והשורשים שלי. על זה שהיא באה ממשפחה דתיה, שיחקה כדור רשת, שהלכה לשני בתי ספר ועוד. גם אהבתי שהלכנו והיינו ביחד אחרי הפעילות.