מאגר סיפורי מורשת

שמי אסף, אני משתתף עם סבתא שלי בתכנית הקשר הרב דורי. סבתא רנה בלי, נולדה בחיפה  בשנת 1931 להורי בית משפחת ברונוב.. מהסיפורים ששמעתי, בחרנו לתעד את הסיפור על התקופה שלפני קום המדינה.

 סבתי רנה בילדותה

 סבתא רנה מספרת

גרתי בשכונת פועלים עד גיל 19 (נשר ליד בית החרושת למלט), עברתי ימי ילדות נפלאים, למרות הצל של שלטון המנדט הבריטי שריחף מעלינו במשך כל השנים. בגיל צעיר מאוד, התחלנו להתאמן בכל מיני מקצועות לחימה, נגד הכיבוש, למדנו קפא"פ (קרב פנים אל פנים) וג'יו וכמובן עזרה ראשונה ובהמשך למדנו לתפעל כל מיני אקדחים כגון פיסטולה ברטה ותופי. ובמשך הזמן, רובה אנגלי, סטן, ברן, מכונת ירייה קטנה ורימונים. לימדו אותנו לפרק ולהרכיב את כל הנשקים וכמובן להשתמש בהם, עם תחמושת חיה.

בגיל 15 נשבעתי לארגון ההגנה, זה היה טקס פשוט אך לא אשכח אותו כל ימי חיי. בקצה הפרוזדור היה שולחן ועליו ספר תנ"ך ונשבענו כמה חבר'ה לפי התור. החיים נמשכו, למדתי בתיכון בחיפה, בבית הספר הריאלי, מחזור כ"ט, וגם בבית הספר, היו שיעורי גדנ"ע, למרות שאני כבר עברתי את זה מזמן.

לאחר ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה יהודית, 29 בנובמבר 1947, למחרת בבוקר פרצה מלחמת העצמאות. כבר באותו בוקר הרגו שני יהודים. ומאז התחילו להתנכל לאוטובוסים שלנו בדרך מחיפה לנשר. כדי להגיע הביתה, חיכינו לפחות שייאספו 4 אוטובוסים מכל התיכונים בחיפה (שלא ייסע אוטובוס בודד).

יום אחד, יצאנו לדרך ארבעה אוטובוסים והתחלנו לנסוע לכיוון נשר, עברנו על גשר רושמיה, ביציאה מחיפה, נפתחה עלינו אש תופת מכל הכיוונים, אי אפשר לתאר את ההרגשה המפחידה. השתטחנו על הרצפה כולנו. למזלנו לא קרה כמעט שום דבר, ילדה אחת נפצעה קלות. בעיקר ירו עלינו מבית הנאג'דה של הליגיון הערבי. אחרי המקרה הזה הופסקה תנועת האוטובוסים. זה היה בחודש דצמבר, המצב היה כל כך רע, שנאלצנו להישאר בחיפה ולא לחזור הביתה לנשר.

התלמידים, אימצו אותנו (את כל ילדי החוץ) ואני גרתי על הכרמל אצל דוד הכהן בבית, הזמינה אותי אסתר הכהן שהייתה בת כיתתי. גרתי בביתם שלושה חודשים והיו לנו ימים מאוד מאוד מאושרים ביחד. כל יום שישי, היו שולחים מנשר, משוריין, שייקח את הילדים הביתה לשבת. וביום ראשון בבוקר, היינו חוזרים עם משוריין לחיפה. מאוחר יותר, אי אפשר היה יותר לנסוע גם במשוריינים ואז נשארנו בבית ואני גויסתי ללוות את האוטובוסים לחיפה. היינו שמונה זוגות, והתחלפנו כל הזמן. היינו נוסעים בן ובת באוטובוס. באוטובוסים של אז הייתה הגבהה בשני מקומות, במושב הראשון ובמושב לפני האחורי. לבנות קשרו אקדחים קטנים מתחת לחצאית, מתוך הנחה שהבריטים לא יחפשו אצל נשים נשק. בהגבהה של האוטובוס היה פתח נסתר ובשעת התקפה, הבחור היה אמור לפתוח את הפתח ולהוציא סטן ורימונים שהיו מוחבאים שם ולהשתמש בהם.

נסענו ככה כמה שבועות ככה במשמרות. למזלנו, במשך כל התקופה הזאת שהייתה מאוד מסוכנת, לא קרה לאוטובוס שלנו שום אירוע חריג, למרות שלאורך כל הדרך מחיפה לנשר, היו כפרים ערביים למכביר. מידי פעם, עצרו הבריטים את האוטובוסים לביקורת, עשו חיפוש ולמרבה המזל, בנו, בנשים לא נגעו.

יום אחד, עצרו אותנו לביקורת, ובפתח עמדה שוטרת. עד היום, שעברו כבר מאז מעל 70 שנים, אני עדיין זוכרת את ההרגשה הנוראה. הרגשתי שהדם אוזל מהגוף, התאבנתי מרוב פחד. וכל הזמן המחשבה שניקרה במוחי הייתה, מאסר עולם על נשיאת נשק. את ההרגשה הזאת לא אשכח לעולם. למזלי, השוטרת אותי לא בדקה. את הנשים האחרות כן.

הזוית האישית

אסף: היה נהדר וכייף, זה מאוד מסקרן לשמוע על ההיסטוריה המשפחתית. הייתי רוצה לאחל לסבתא בריאות ואושר.

רנה: היה תהליך נהדר, שמחתי לשתף את הסיפור המשפחתי ושהוא יתועד עבור הדורות הבאים.