מאגר סיפורי מורשת

שמי שיר, אני מתעדת במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם התאחדות הסטודנטים הארצית את סבתי, עזיזה ישראלי.

סבתי עזיזה וסבי שוקרולה ז"ל כמהו שנים רבות לעלות לארץ ישראל אך במשך זמן רב הדבר אינו התאפשר. בסוף שנות הארבעים הייתה פעילות גדולה מאוד של הסוכנות היהודית באיראן, במגמה להעלות כמה שיותר עולים לארץ ה"חדשה"- כך הם קראו לארץ ישראל זאת כיוון שרק הוקמה באותה העת. את העולים החדשים הסוכנות היהודית שיכנה במחנות עולים, ובשעות החשיכה הצליחו העולים לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1950, החליטו סבתא עזיזה וסבא שוקרולה ז"ל לעלות לארץ ישראל וזאת לאחר געגועים עזים לישראל, סיפורים רבים שסופרו להם, ואהבת המולדת.

סבתא מספרת כי סבא נאלץ למכור את כל התכשיטים בהם סחר באותה העת בכדי שיהיה להם מספיק כסף להגיע לישראל. דבר שלא הסכים סבא שוקרולה ז"ל למכור היה הח'אנט – כלי להגשת קוביות סוכר. מקור כלי ההגשה הוא באיראן והוא ניתן לסבתא עזיזה על ידי אמה – סבתא רבתא אסתר – ביום נישואיה. הכלי הוענק לסבתא רבתא אסתר על ידי אמה מרים (סבתא של סבתא של סבתי). "גילו" של כלי ההגשה נמדד ביותר ממאה שלושים וחמש שנים (וייתכן שאף יותר). הכלי עשוי מכסף ונעשה בעבודת יד, על סמך הזמנה מבעל המלאכה, שכן כלי ההגשה המפואר אפיין באיראן את המעמד הכלכלי הגבוה. את כלי האיחסון מעטרים פיתוחי כסף של פרחים שסמלו את היופי והעושר בהן נתברכה איראן. ולכן לא יכל סבא להרשות לעצמו למכור כלי זה ואף החליט להביאו ארצה.

הח'אנט – כלי להגשת קוביות סוכר

סבתא רבתא אסתר (אימא של סבתא עזיזה) לא התנגדה לעלייה לישראל ואף עודדה את סבי וסבתי לעלות, אך סבא התנגד לעלות לארץ ולהמתין במחנות העולים, וזאת בשל החשש ממחלות ומזיהומים מכיוון שפחד שסבתי תידבק או דודי (בנה הבכור דוד, שנולד באיראן והיה קטן). אי לכך, סבא הפעיל קשרים רבים ושילם כסף רב להוצאת דרכונים ואשרות יציאה מהארץ לו, לסבתי ולדודי. בדרך הזו לא אישרו השלטונות לסבתא רבתא אסתר לעלות לארץ והבטיחו לה ש"תעלה ארצה במטוס הבא". סבתא מספרת כי בליבה ידעה שאמה לא תעלה לארץ עימה, אך רצתה לקוות ולהאמין שתגיע, מכיוון שלא הייתה לסבתא עוד משפחה חוץ ממנה. אביה של סבתי, אהרון (שעל שמו נקרא אבי), נפטר בגיל שנתיים או שלוש, וכך לא יכלה להכיר אותו. בנוסף, כאשר סבתא הייתה רק בת עשר, אחיה הצעיר מת כאשר נפל מהגג. כך נשארה סבתא עזיזה בת יחידה לאמה ונקשרה אליה מאוד.

סבתא וסבא עלו לארץ ביום שמחת תורה, במטוס רעוע, כאשר סבתא השאירה מאחוריה את אמה בתקווה שתבוא לאחר מכן. כאשר סבתא הגיעה לארץ, היא המתינה לאמה במשך חודש ימים. היא מספרת כי כל יום ויום בדקה האם הגיעה במטוס לארץ, וזאת לאחר שלא הצליחה אפילו ליצור עימה קשר. במהלך כל התקופה סבתא בדקה האם אמה הצליחה להגיע ולעלות על המטוס, אך בכל יום מחדש אמה לא הגיעה.

לאחר תקופה קצרה הגיע אל סבתי מכתב מאיראן ובו היה כתוב שסבתא רבתא אסתר נפטרה (סבתא רבתא אסתר הייתה צעירה מאוד – בערך בשנות השלושים וקצת לחייה). באותה העת בה הגיע המכתב, סבא היה אז במילואים וסבתא הייתה בהיריון עם דודתי שוש ועם ילד קטן – הלוא הוא דודי דוד. לכן בהתחלה לא הודיעו לה, כי חששו שלא תעמוד בדבר, ורק מאוחר יותר סיפרו לה את "רוע הגזרה". סבתא מספרת שהיה לה קשה מאוד לקבל את העובדה שאמה נפטרה אך אמרה כי "החיים עכשיו מתחילים מחדש במקום טוב יותר ועם ילדים מתוקים ובעל אוהב".

סבתא וסבא הגיעו ל"שער העלייה" ומשם המשיכו למעברת עולים בבית שאן, מאז לא עזבו את בית שאן עד היום הזה.

סבתא מספרת שהחיים היו צנועים מאוד באותה התקופה ובמיוחד לאור "תקופת הצנע", במהלכה התנהלו ללא כל כלי תחבורה. סבתא מספרת כי "תנאי המגורים היו קשים מאוד, גרנו באוהל ולא פעם נאלצנו להחזיק את מוט האוהל שקרס עלינו בימים גשומים". סבא, שהיה ציוני אמיתי כפי שסבתא מספרת, היה בעל שמחת חיים ורצון לעבוד בארץ ישראל. הוא הסכים לעבוד בכל עבודה וכך היה – הוא עבד בעבודות דחק כגון ייעור וחפירת בורות. העיקר היה לעבוד בארץ ישראל ולפרנס את משפחתו שאהב כל כך.

במשך השנים המצב הוטב מאוד והמשפחה התרחבה לה. נולדו לסבא וסבתא עוד שלושה ילדים – שוש דודתי אשר סבתא הייתה עימה בהיריון כאשר רק הגיעו לארץ, דודי דן (ז"ל) ובן הזקונים אהרון (הלוא הוא אבי). סבתא עזיזה עבדה שנים רבות כמטפלת בילדים קטנים וסבא הפך למנהל מחלקת המים של העיר בית שאן.

סבתא מספרת כי לסבא שוקורולה ז"ל היה חלום לחזור לארץ המוצא – לאיראן – ולהעלות את עצמותיה של סבתא רבתא אסתר. לצערה של סבתא עזיזה, חלום זה לא התגשם לעולם.

הזוית האישית

שיר: מאוד נהניתי לשמוע את סבתי מספרת לי את סיפור העלייה שלה ושל סבי. סבתי תמיד הצטיירה בפניי כאישה חזקה ולעולם לא אמרה שקשה לה או התלוננה. פתאום לשמוע את קשייה והפרידה הלא פשוטה מאמה, ציירו את סבתי באור מעט שונה ואף חזק בהרבה יותר. אני מאוד שמחה על ההזדמנות לחלוק את החוויה שלה, את סיפורה, ולשתף את התמונות היקרות לה מפז.