מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, עמי, הוא בן 75, גר בבאר שבע, עלה ממרוקו לישראל.

המשפחה חיה בקזבלנקה שבמרוקו עד שנת 1955. קזבלנקה זה אומר הבית הלבן, עיר על חופה האטלנטי של מרוקו, הגדולה ביותר במרוקו. היו בקזבלנקה המון יהודים שעבדו במסחר במרוקו, היו בקזבלנקה 10,000 יהודים. כשהוקמה מדינת ישראל, היו פרעות נגד היהודים במרוקו שכעסו שהיהודים ניצחו והפלסטינים הפסידו. היה טרור כלפי היהודים ויחס עוין והיה חשש מערבים. הם גנבו ליהודים, שרפו בתים וגם הרגו יהודים. שלום, אח של סבא ז"ל, הצטרף למחתרת הצרפתית בגיל 14 בלי שההורים שלו ידעו. כשההורים גילו הם הבינו כי עליהם להזדרז ולעזוב את מרוקו כי חיי שלום בנם היו בסכנה. ההורים של סבא אהבו מאד את המשפחה ודאגו לילדים הם וויתרו על הפרנסה שלהם ועלו ארצה לטובת הילדים. הם חיו במרוקו ברמת חיים גבוהה מאד, אבא של סבא היה בעל עיתון ואמא של סבא הייתה בבית, הייתה להם מבשלת, מכבסת והיו להם חיים טובים ועשירים מאד עד שהערבים התנכלו להם.

הקשיים שליוו את סבא במהלך הקליטה בארץ:

הם היו במחנות מעבר במרסיי, שם חיו בתנאים בסיסים מאד, בניגוד למה שהתרגלו במרוקו. היה קשה מאד להורים שלו למצוא עבודה, כל הילדים גרו יחד בחדר קטן וצפוף. בשנת 1955 באמצע הלילה עלו לישראל והתיישבו בכפר עקרון. הובילו אותם במשאית עם ברזנט סגור מכל הכיוונים, לא היה להם מושג לאן יגיעו עד שהמשאית עצרה. הם הגיעו לכפר מלא צריפים, עקרון. הם הגיעו בקיץ והצריף שלהם היה מוקף קוצים ועשבים, זה היה בלתי אפשרי להיכנס פנימה, שלום ז"ל ויהודה ז"ל ושאר האחרים התחילו לעשות קצת סדר בגינה ולנקות את העשבים סביב.

תעסוקה:

לא הייתה עבודה, אבא של סבא שלי עבד בבית דפוס במרוקו אבל בארץ הדבר לא היה מפותח והוא גם לא ידע את השפה. העבודה שנותרה לעולים חדשים היא בעיקר חקלאות, המצב בבית היה קשה מאד, הם הרגישו את המצוקה בלכלכל משפחה בת 9 נפשות. האווירה הייתה לא טובה בכל המדינה, כולם חיו במיעוט ובצנע. התפקיד של סבא שלי היה בכל ערב להחזיר את התרנגולות אל הלול. לא היו בתי שימוש מודרניים, היו מעין בתי כסא בנויים מלבני חימר בעלי מערכת בורות ניקוז תת קרקעית. יום אחד הוא גילה שאחת התרנגולות נפלה לתוך הבור ולא ידע מה לעשות, הוא הזעיק את האחים הגדולים שלו ויחד הצליחו לחלץ אותה.

הצריף בעקרון

התמודדות עם הקשיים:

סבא אומר שהוא לא התמודד הוא פשוט שרד, לא היה זמן להתבכיין או להצטער, הם עבדו ופעלו כדי פשוט לחיות. הוא מספר שפשוט לא רצה להתמודד, זאת הייתה תקופה עם הרבה צער. האנשים היחידים שעזרו היו בני המשפחה שלו, הם היו מלוכדים כדי לעבור את התקופה הזאת יחד.

אחרי שהגיעו לבאר שבע, התגייס לצבא ונשאר בקבע, זה מה שעזר לו לצאת מהעוני ומהחיים הקשים שהיה בהם, ככה יכול להביא כסף להורים שלו ולבנות בית.

בצבא גם למד מקצוע שעזר לו להשתלב בעבודה אחרי הצבא, זה מה שהרים אותו ואת המשפחה. הצבא היה מקום טוב להתקדם בו, בזכות הצבא שלחו אותו לאנגליה ללמוד מקצוע שנה שלמה, והיה לו אפשרות להתפרנס בכבוד.

אח של סבא שלי מוטי הוא אמן, הוא היום בפנסיה, אך ציוריו מקשטים את מקום עבודתו לשעבר. בציור הזה הוא מתאר איך נראה הכפר בעיניים שלו.

המשפחה המורחבת

סבא שלי הוא החייל בצד ימין. הוא המשיך קריירה צבאית. בערך בגיל 35 למד להיות מורה לנהיגה ועבד בזה עד גיל 50. בגיל 50 התחיל לעבוד בעירית באר שבע, כממונה תחום תעבורה. היום הוא בפנסיה ועובד רק 3 ימים בשבוע, הוא אומר שזה בשביל "שלא ישתגע". בתמונה כל האחים יחד עם סבא רבא שלי מאיר ז"ל שמחזיק את הנכדה הבכורה חיה.

כמו שסיפרתי המשפחה של סבא שלי מאד מוכשרת, רובם מנגנים עד היום בכלים רבים, יש לו שני אחים ציירים, והאחיות שלו אמנם לא בחרו לעסוק בתחום האומנות אך הן מאד אומנותיות בעצמן. בתמונה מראים רגע בשכונה בכפר עקרון שבה הם מנגנים יחד ועושים שמח. סבא שלי הוא זה שעומד בצד שמאל. סבא שלי לא מצייר וגם לא מנגן אבל יש לו חוש לאומנות, הבית שלו והגינה נראים כמו סיפור, יש לו חוש טעם ועד היום שהוא כבר בן 76 הוא מתלבש יפה ודואג להיראות טוב.

הזוית האישית

שירה: לאחל לסבא שלי אריכות חיים, בריאות וחיים שמחים ומאושרים