מאגר סיפורי מורשת

שמי מזל מלכה, נולדתי בתל אביב להורים שנולדו במצרים. אבותיהם נולדו באיטליה, טורקיה, מרוקו, וספרד – "מעורבים" (כולנו אחים). הוריי הגיעו לארץ מתוך מניעים ציוניים בשנת 1950, הם נלקחו למעברת לוד בשדה התעופה "נתב"ג" בשם "מחנה ישראל". החיים שם היו קשים, הם חיו באוהלים שש שנים ומשם עברו למעברות "אור יהודה".

התחנה הבאה הייתה שכונת סלמה ג' ברמת גן (כיום השכונה נקראת רמת השקמה). הזיכרונות שלי מילדותי היו זיכרונות יפים בשכונה הנהדרת שלנו, חיינו חיי שכנות נפלאה. בימי הקיץ כולם היו יוצאים לחצרות ויושבים יחד. אנחנו הילדים היינו משתוללים, רבים ומשחקים. כולם היו יוצאים לחצרות עם מאכלים מעשי ידיהם ומכבדים את כולם, היה מעט אך הספיק לכל מי שרצה בכל הטעמים – חריף, מתוק, חמוץ, כל עדה לפי מנהגיה. אני זוכרת שבכיתי ורציתי לאכול עם ילדי השכנה ממול לביתי, כי אני הייתי בת יחידה ולשכנה היו חמישה ילדים מקסימים, ולבי התמלא בקנאה: מדוע אצלנו שקט ואצלם שמחה וששון. במיוחד אהבתי את יום שישי וקולות הקידוש שנשמעו מביתם, תמיד הוזמנו להצטרף אליהם.

השכונה שלנו הייתה סמוכה לפארק הלאומי ושם בילינו בימים ובלילות – "קרוב לטבע", לעצים, לאגם עם הסירות והחיות החופשיות. ראש העיר, מר קרינצי אברהם, היה מכניס את כל הילדים בחינם למופעים שהיו שם, כך הכרתי להקות כמו: להקות צבאיות, הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון, החלונות הגבוהים ועוד. אלו הן חוויות שלעולם לא אשכח והן עיצבו את דמותי.

מימין: חגיגות פורים, משמאל: חנוכה

בשכונתנו היה גן ילדים יחיד שנקרא "גן זיוה", הגננת הייתה אישה יפהפה עם שיער ארוך שחור ופניה היו קורנות ומלאות ברוך ובאהבה. אהבתי מאוד ללכת לגן, אני זוכרת שלפעמים הייתי כל כך נרגשת שלא יכולתי להירדם מרוב ציפייה לבוקר שבו אלך לגן. משם עברתי לביה"ס נטעים, בית ספר שכונתי שבו למדנו מכיתה א' עד כיתה ח'. בית הספר הקנה לנו ערכים אוניברסליים וערכים יהודיים: חגגנו את חגי ישראל, חגים מסורתיים סוכות, פסח ושבועות חגים מדרבנן.

בילדותי

בתקופת בית הספר היסודי מימשתי את רוב חלומותיי מתוך סקרנות ואהבת השינויים, לכן נרשמתי לכל החוגים (הוריי אפשרו זאת למרות מצבם הכלכלי): חוג לדרמה, מפוחית, ציור בלט, תנועות נוער, "מכבי", "צופים" והנוער העובד והלומד, כל יום אחר הצהרים חוויתי חוויות שונות.

התחנה הבאה הייתה בגיל הבגרות. למדתי בבית ספר תיכון "בליך", החזקתי מעמד אך לאחר שנה אחת הרגשתי שחסר לי המרחב והקשר לטבע, לאדמה, לכן החלטתי לעבור למסגרת חקלאית בפנימית "עיינות". זה היה שילוב של לימודים ועבודה חקלאית: עבדתי בגן ירק, נטענו פרדסים, טיפלתי בבעלי חיים: עופות, פרות, בקיצור  – את "שאהבה נפשי". הוריי החליטו שהחגיגה נגמרה ועליי לדאוג לרכישת מקצוע ואחר כך להתגייס. לכן החלטתי ללמוד בסמינר לוינסקי. רציתי להיות מורה מפני שלדעתי בהוראה יש את כל מה שאני אוהבת: קרבה לילדים ואנשים, יכולת לבטא את כל היצירתיות שבי ואהבה לבעלי חיים ולטבע. במשך שלוש שנים למדתי בהתמדה וסיימתי כשבידי תעודת הוראה, בזכותה יכולתי ללמד בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים.

אהבה לארץ ישראל – במסגרת טיולים

בגיל 21 התחתנתי והתחלתי ללמד בבית ספר יסודי "גיבורי ישראל" ביד אליהו, שם הכרתי את המנהל מר קרן פז ז"ל – מנהל משכמו ומעלה, אוהב אדם ואוהב את ארץ ישראל. במשך 19 שנה לימדתי באהבה דורות של ילדים. עם ההוראה שילבתי לימודים אקדמאים באוניברסיטת בר אילן במשך 12 שנה. קיבלתי השכלה אוניברסיטאית והשלמתי תואר MA בתנ"ך לשון ובחינוך. לכן החלטתי ללמד באורט סינגלובסקי ורוז מצקין כ- 42 שנה. התחתנתי בשנת 1974 אחרי מלחמת יום כיפור ונולדו לי שני בנים (עליי נאמר: "בצער תלדי בנים").

ביום חתונתי

לאחר 30 שנה התגרשתי והחלטתי להמשיך ולממש את חלומותיי: חופש פיזי ורוחני. אלוהים זיכה אותי ששני בניי התחתנו ומבני הקטן (משה) נולדו לי שלושה נכדים חמודים: אור בן 17, קורן בן 15 ודניאל בן 10. הם גרים בפתח תקווה.

מאלבום התמונות

היום אני בגמלאות אבל קשה לי להיפרד מהוראה, לכן החלטתי למצוא בית ספר שמתפתח ונמצא בצעדיו הראשונים כדי שאוכל לתרום מנסיוני.  מצאתי בית ספר בבאר יעקב, "תיכון עתיד נווה יעקב" שמנהלו קיבל אותי בזרועות פתוחות. לימדתי שם שלוש שנים של נתינה. לצערי "נפלה עליי" מחלת כליות, הכוללים טיפולים בדיאליזה. במשך שנה התמודדתי עם נכות זו אך החלטתי שאני לא מוותרת, אני לא מפסיקה לחיות ולא מסתפקת בהתמודדות אלא חוזרת לחיים – למרות הטיפולים אני מלמדת קבוצות קטנות בבית הספר "צבי שפירא", שמנהלו היקר מר יעקב יצחק איפשר לי להצטרף לצוות ההוראה בבית ספרו.

תחביביי העיקריים הם ללמוד, לקרוא, לדבר עם וללמד תלמידים, ולראות את הצלחתם.

חפץ משפחתי מיוחד שאותו אני מתכוונת להעביר לבני הוא ספר שכתב סבא שלי, רחמים לוי, שאותו קיבלתי מדודתי אסתר ז"ל שגרה במצרים, זהו ספר שעוסק בסוגיות כלכליות. הוא נכתב בשפה האנגלית. סבי רחמים ידע לקרוא לדבר ולכתוב בשבע שפות. כבוד הוא לי להעביר ספר זה לבאים אחרי.

כיום, שנת 2023, אני צועדת לגיל 70 בגאווה ובהמשך עשייה, אני סוגרת "מעגלים" כמו אהבה לטבע ולבעלי חיים ואני מגדלת כלב שהצלתי באהבה, הוא משמש כחבר יקר, כולו לב. תם ולא נשלם מהלך חיי, אני בתקווה להמשיך ולתרום לחברה הישראלית ולעם ישראל שאני כל כך אוהבת, לרומם את תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

הזוית האישית

לירון הסטודנטית המתעדת: במסע ההיכרות שלי עם מזל למדתי הרבה על נחישות והתמדה, על לחיות את החיים במלואם ולא לוותר לעצמך, גם כאשר קשה.