מאגר סיפורי מורשת

אנו, שחר חן כהן, אופיר באן, ליאן סלמן ואדל מלכה, תלמידות כיתה ה'2 בבית הספר נגבה בראשון לציון. במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי אנחנו מתעדות את הסיפור של: אתי כהן, סבתא של שחר כהן מצד אמה.

סבתא אתי כהן (אסתר נפוסי) מספרת על בית ההורים

שמי כהן אתי, סבתא של שחר חן כהן נולדתי בישראל הורי אבא יצחק נפוסי ואימא חנה חומסי.

נולדתי בישראל בעיר רמלה בתאריך 22.2.50  בבית קרקע עם גינה גדולה ועצי פרי גדולים עיר ללא ים. גרו בה יהודים וערבים – דו קיום שרה ביננו. דיברנו עברית.

אבי, יצחק נפוסי היה חבר הגנה ובתקופת המעפילים הביא יהודים בסתר מארצות שונות. הוא היה ממייסדי קרן היסוד, היה ציוני ואהב מאוד את הארץ. אבי יצחק, נולד באיסטנבול אמי חנה באנטקה – טורקיה גבול סוריה. הורי נפגשו במסגרת שידוכין, אבי היה גדול מאמי ב -17 שנים.

חתונת הוריי 1943 יצחק וחנה נפוסי

בתקופת המעפילים אבי סייע להביא עולים בסתר לארץ. כמו כן היה נוטר (אחראי על החוק – לפני קום המשטרה) וממייסדי קרן היסוד.

אמי, חנה נפוסי, הוברחה לארץ בגיל שבע (יחד עם אחותה). עם הגעתה לארץ נתפסה על ידי הבריטים ואלו עצרו אותה לשלושה ימים.

1940 אבי יצחק נפוסי ז"ל עם אחותו סול – בשפת הים בתל אביב

יש לי שש אחיות, לבית נפוסי, כולנו נולדנו בישראל: ויקטוריה – חיה שאול, רחל הררי, מרגלית לוי ז"ל, ישראלה לוי, אנוכי אסתר (אתי) כהן וכוכבה ליבוביץ.

חברי ההגנה הם שבחרו בשמה של אחותי ישראלה שנולדה בהכרזת בלפור 2. ארבע אחיות נולדו בתל אביב. אחותי כוכבה ואני נולדנו ברמלה, ההורים שלי גרו בתל אביב עד מלחמת השחרור, עד אשר מטוס נפל וריסק את הבית ואז המשפחה עברה לרמלה.

לאורך כל השנים אבי יצחק הרצה על אהבתו לארץ ישראל. אבי ז"ל היה איש הגנה, משכיל, ידע 12 שפות, ולאחר שחלה במלחמת השחרור הצבא העניק לו אוטובוס צבאי לפרנסתו. באמצעות האוטובוס הצבאי אבי התפרנס (על ידי מכירות של שתיה, אוכל וכדומה). אבי קישט את האוטובוס עם כל התמונות של חילות הצבא. אבי מכר פלאפל – כל החיילים שהגיעו, כל פיקוד מרכז אכלו אצלנו חינם. מהר מאוד מהאוטובוס, עסקו של אבי התפתח ועבר לצריף במרכז שוק רמלה.

בכל ימי העצמאות אבי היה מכנס את כל בני העיר, מסביר על אהבתו הרבה לארץ ישראל ומפיק ערבים מיוחדים גם בחנות הפלאפל וגם בבתי קפה שונים – הרצאות על המדינה שלנו. בכל הזדמנות הרצה על אהבת הארץ.

ערבי ציונות בעצמאות – 1958

זיכרונות ילדות

למדתי בית הספר היסודי ממלכתי ב' אחוה רמלה. בבית הספר היסודי – למדנו ערבית, אנגלית וצרפתית. בבית ספר הייתה תלבושת אחידה, לבשתי חולצה תכלת בבית ספר והיה מסדר כל בוקר. לצערי, לא חגגו לי בת מצווה. עד היום יש לנו פגישות מחזור עם התלמידים של בית הספר, החברים. היינו משחקים בשכונה מחניים, טקמן. אהבתי ספורט מאוד והייתי ספורטאית טובה (גם בקפיצה לרוחק). למדתי בתיכון רמלה לוד.

תמונה עם החברים – תיכון רמלה לוד

אבי נפטר כשהייתי בכיתה ד', הייתי אז בת 10 ואמי הייתה בת 33. הוא נפטר כשהייתי מאושפזת עם דלקת פרקים בבית חולים ולא ראיתי אותו יותר ולא נכחתי בהלוויה. למרות הכל, אמי דאגה שתהיה ארוחת שישי מסביב לשולחן – ארוחת ערב בה שרנו שירים והייתה לנו אוירה חמה. אני זוכרת שבימי שישי ישבנו שש אחיות ואימא ושרנו שירי שבת. התחלקנו לשתי קבוצות קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי. המטאטא היה כגיטרה ומכסי הסירים כמצילתיים והשולחן כתוף.

כל השכונה עזרה לאמי בגידולנו ובשמירה עלינו, כדי שהיא תוכל לצאת לעבוד ולפרנס אותנו. עם מות אבי, אמי המשיכה לעבוד בחנות הפלאפל בשוק רמלה ועבדה כל הזמן כדי לקיים ולפרנס אותנו, היא לא רצתה עזרה ולא רצתה שחס וחלילה ירחיקו אותנו ממנה (קיבוץ, רווחה). היא עבדה יומם וליל בשבילנו.

כל החגים נסענו לסבתא, רחל ואליהו חומסי, שהייתה גרה בכפר שלם. הבית היה צמוד לבית הכנסת. תמיד שמרנו על מסורת וחגים לי לא היה זמן ללכת לתנועת נוער הייתי חייבת לעזור בחנות לצערי. בחגים נסענו גם לאחות של אימא, דודה שרה לוי שהיו לה חמישה בנים בחולון.

האחיות לבית נפוסי

גרנו ברמלה והיה לנו קיבוץ גלויות – אימא אימצה את כל המאכלים שהיו לנו טעימים מכל העדות שמסביבנו – החל מדג מלוח ביום שישי, אח"כ דג מרוקאי הצטרף והסחוג ועוד- שפע מאכלים טעימים.

הייתה משמעת חזקה בבית – היינו צריכות לעזור לאמי בעבודה, ללמוד טוב, לנקות ולסדר את הבית ולא יכולתי לצאת לצופים או לנוער העובד או לחוגים אחרים. למדתי בתיכון רמלה לוד – מגמה הומנית. סיימתי עם בגרות מלאה.

כבילוי, אמי נהגה לקחת אותנו עם מונית לתערוכת הפרחים בחיפה והיינו מביאים אוכל מהבית (אוכלים עוף קר).

ההיכרות עם יצחק

בתקופת התיכון הכרתי את בעלי יצחק כהן. יצחק התגורר ביהוד והיה מגיע לרמלה לבקר את בת דודתו שגרה בסמוך אלינו. מיהוד היה רוכב על אופניו עד לרמלה. יצחק היה חייל בהנדסה קרבית כשהכרתי אותו. בת דודותו, סוזי עזר, הייתה חברה טובה שלי מבית הספר (עד היום אנחנו בקשר) ודרכה הכרנו. בימי שישי יצאנו לדיסקוטק "פאר" ו"קליפסו" ברמלה. לא התגייסתי לצבא.

התחתנתי בגיל 19, יצחק היה בן 21, עבד כנגר. עבדתי בתעשייה האווירית במשך 20 שנים, למדתי שם ניהול תעשייתי והייתי ממונה על אשראי, ביטוח סיכוני סחר חוץ ו 30 שנה עבדתי בחנות בגדים – חנות מותגים בינלאומיים ובגדי יוקרה הידועה עד היום בשם "לה-בל מותגים" (גם לאחר שעברו שש שנים מסגירתה – מזהים אותי כ"אתי לה-בל").

ילדתי שלושה ילדים: אבי, קרן וניר – כולם שירתו בצבא (קרן הייתה קצינה), כולם סיימו לימודיהם גם לימודים  אקדמאים.

סבתא אתי וסבא יצחק בחגיגת 20 שנות נישואין

יש לי חמישה נכדים: שחר חן כהן היא הנכדה היחידה (הבת היחידה), היא לומדת בבית ספר נגבה בכיתה ה'2 ובזכותה הצטרפתי לפרויקט המדהים הזה.

כיום כל הנכדים והילדים מתראים בימי שישי סביב השולחן וחוגגים חגים ביחד.

קישור לסרטוני התיעוד

קישור לסרטון – אתי מספרת על אבא שלה שהיה חבר הגנה 

קישור לסרטון – אתי מספרת על אבא שלה שעזר ליהודים לעלות ארצה

קישור לסרטון – אתי מספרת על הקמת המדינה

קישור לסרטון – אתי מספרת על אמא שלה

קישור לסרטון – אתי מספרת על נטיעות  טו בשבט

קישור לסרטון – אתי על קרן היסוד אותה ייסד אבא שלה

הזוית האישית

שחר: היה לי כיף נהנתי מאוד להכיר יותר לעומק את סבתא שלי וזה היה ממש מעניין להכיר אותה. למדתי שלסבתא שלי הייתה היסטוריה מרתקת ושהיא וסבא שלי מכרו פלאפל.

אופיר: היה לי ממש כיף שהייתי עם אתי (סבתא של שחר), היא הסבירה לנו על פעם מה היה ואיך אבא שלה היה עוזר ליהודים לעלות לארץ ישראל בספינות.

ליאן: היה לי כיף להכיר את המשפחה של שחר ונהנתי מאוד היה מעניין.

אדל: נהניתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי.