מאגר סיפורי מורשת

שמי אמיליה צ'ודנובסקי-שופמן, נולדתי באוקראינה בשנת 1934. ההורים שלי, אלנה ונחום, היו רופאים ובאותו הזמן התחוללה מלחמת העולם השנייה. אבא שלי היה רופא ועבד בבית חולים, כשהתחילה המלחמה חשש לגורלנו ובא לחלץ אותנו מאוקראינה. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו, אנחנו יצאנו מאודסה ואבא נשאר מאחור. ברחנו מהגרמנים, בזמן המלחמה היינו בטג'קיסטן. אימא, סבא ואחותי ליליה שיותר גדולה ממני בעשר שנים ואני. שם הלכתי ללמוד בבית הספר, לכיתה הראשונה הייתי בת 6-7 ואימא עבדה כרופאה. אחותי כבר למדה באוניברסיטה אז היא קיבלה תפקיד ללמד בבית הספר שלנו. היא אמרה לי "את תלמידה ואני מורה את צריכה להתייחס אלי כמו שצריך לא כמו שאנחנו כאחיות בבית".

סבא אברהם וסבתא שרה פייגין והילדה באמצע היא ליליה אחות של אמיליה

ההורים של אמיליה – אבא נחום ואימא אלנה

הייתה לי הרגשה של עצבות כשאימא נפטרה. אחותי הייתה יותר קשורה לאבא. אחותי הייתה אחראית עלי. כשאימא נפטרה הייתי בת 12. אין לי זיכרונות ילדות מאודסה כי הייתי ילדה קטנה אבל יש לי זיכרון אחד שאבי חזר מהעבודה מאוחר בלילה. אומרים שאני דומה לאימא שלי שהייתה רופאת ילדים והייתה נחמדה לילדים וגם אני אוהבת ילדים ונחמדה מאד אליהם. הוריי אהבו מאוד לארח. לצערי, אין לי הרבה זיכרונות וסיפורים מאבא ואימא שלי כי הם נפטרו עוד בהיותי קטנה מאוד.

הכרתי את בעלי ארקדי במקרה. הוא היה באודסה וגם אני. הגיע לחופשה והחברים שלו הביאו אותו לקבוצה וחגגנו ביחד וככה הכרנו. כל החיים חלמתי על לנינגרד ובגלל שהוא הגיע משם החלטתי שנתחתן ואסע אתו. בהתחלה נסע חזרה לבד ושמרנו על קשר דרך מכתבים. אני כבר הרגשתי שלא אתחתן ואשאר לבד, והגעתי ללינגרד הקשר חודש והתחתנו. הוא היה יותר מבוגר ממני ב-17 שנים.

אמיליה בצעירותה

לקראת העלייה ארצה, למרות שהייתי נשואה ואימא לילד, לא יכולתי לעזוב ללא אישור הורים. אמי הייתה רשומה שאינה בחיים אבל אבי – ידענו שאיננו בחיים, אבל לא היה לנו שום מסמך רשמי ביד. לכן חזרתי לאודסה להתחקות אחרי עקבותיו של אבא ולגלות מה עבר עליו בימים האחרונים. היה עלי לחפש קצה חוט למה שאירע בזמן המלחמה. ידעתי באיזה בית חולים אבא עבד ומצאתי גברת שהכירה אותו. היא סיפרה לי שהיא זוכרת שחיפשו את אבא שלי בחדר שלו והדלת הייתה נעולה. הוא ועוד אחות היו היהודים היחידים. פרצו את הדלת ומצאו אותם מתים. הם הזריקו אחד לשני רעל מפני שבאותו יום קבלו מכתב מהגסטאפו שעליהם לגשת אליו וידעו מה עתיד להיות גורלם אם יתפסו על ידי הגסטאפו. הם בחרו להמית עצמם מאשר למות בייסורים.

אמיליה ובנה אלכס

עלינו לישראל בגלל ציונות ב 1976 (הינו משפחה יחידה מתוך 10 שהיו איתנו במטוס, אז ג'וינט לקחו את כולם לארה"ב), אני הייתי בת 42 ובני היה בן 17. המעבר היה יחסית חלק עבור בני, היה לו קל לעבור והוא ממש רצה לעלות. אחרי שעלינו לארץ, הבן חווה מוות קליני מכדור של רובה בצוואר. עלינו לארץ מפני שהייתה תקופה קשה, הייתה אנטישמיות אצלנו, כך שברגע שחשבנו שיש אפשרות לצאת כולם ניצלו זאת ויצאו. אני אישית לא הרגשתי את האנטישמיות. קרוב שלי, בן דודי גריק, עלה אתנו ארצה. בטיסה לארץ התרגשתי מאד מעצם הידיעה שאני עולה לארץ. בארץ הגענו למרכז קליטה בנצרת. לא הייתה לנו אפשרות בחירה של מקום, בחרו בשבילנו את המקום. על ההתחלה הרגשנו שטוב לנו פה. היינו בהתחלה במרכז קליטה על יד חיפה. נתנו לי עבודה טובה בגלל ההתמחות שלי, חיפשו לי מקום עבודה מתאים לתפקידי כמהנדסת יצור תעשייה וניהול.

חלומותיי

החלום שהיה לי – רציתי להיות וטרינרית. החלום לא התגשם ולא הצלחתי לממשו. חלום נוסף שיש לי ויכול להתגשם, הרצון שילדים יאהבו חיות. זה התחיל כשילדים פחדו מהכלבה שלי, אפילו שהיא כלבה קטנטנה, יפה מאד ועדינה, מסוג פומרניאן ולא פוגעת בבני אדם. אני חושבת שיש ילדים שלא אוהבים חיות ומפחדים בגלל שחינכו אותם לכך. אני רוצה שכל ילד יאהב את כל החיות, גם אם הן יפות או מכוערות, וגם אם הן מפריעות. אני מאד קשורה לכלבה שלי ושומרת עליה מכל משמר. לצערי במהלך מפגשי תכנית הקשר הרב דורי היא חלתה ומתה.

אמיליה הביאה את הכלבה פומה למפגשי תכנית הקשר הרב דורי – אמיליה, הכלבה פומה ויונתן

חלום נוסף שיש לי – יש לי מחשב וטלפון ואני משתמשת בהם אבל יש דברים שאני לא יודעת לעשות, למשל – רציתי לראות איזשהו סרט ולא הצלחתי. היום כשאני יושבת עם יונתן בתוכנית הקשר הרב דורי, יש לי חלום לדעת לפחות כמו יונתן להשתמש במחשב ובטכנולוגיה. זה חלום שניתן להגשמה. אני מאמינה שיונתן יכול לעזור להגשים אותו.

בערב שיא לרגל חגיגות 80 שנה להקמת בית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל – "שמונים לגבורות". מימין אמיליה יונתן ואמו שלומית מסיירים בשכונת נחלאות ביחד ומשמאל רויטל מובילת התוכנית, יונתן ואמילה נפגשים בתחנת הסיום

בהתחלה גרתי בבית ברחביה, היום אני גרה בבית בלב, דיור מוגן בקרבת בית הספר ממ"ד דוגמא לבנים. כשגרתי ברחביה הייתי משתתפת בחוגי קרמיקה. אני אוהבת לעשות מה שאני רואה. הדירה שלי בבית בלב מלאה ביצירות שיצרתי. אחת מהן הבאתי למפגש והענקתי באהבה רבה ליונתן. הקשר שלי לבית הספר גם קשור לתחום האומנות. בעבר הייתי כאן בחוג נגרות עם המורה צפריר אלון ויצרתי ספסל.

אמיליה בדירתה בבית בלב מוקפת ביצירותיה

הזוית האישית

אמיליה שופמן: אהבתי מאד את הקשר עם יונתן. ילד מאד נעים ונחמד. הוא התעניין בסיפור שלי והיה חשוב לי לספר.

יונתן וסרצוג: ריגש אותי להכיר את אמיליה ולראות שגם שהיו לה רגעים לא פשוטים בחיים היא בחרה להמשיך לחיות בחיוך. יש לנו קשר חזק וריגש אותי שנתנה לי אחת מיצירותיה במתנה והזמינה אותי לראות את שאר היצירות בביתה שבבית בלב. אמיליה לימדה אותי לאהוב את כל החיות.

רויטל כהן קלפוס, מובילת תכנית הקשר הרב דורי: עברנו איתה מפגשים בהם באה עם פומה בתוך התיק וביחד נפרדנו בצער מפומה. למרות כל מה שעברה אמיליה, באה תמיד בחיוך וצחוק מתגלגל. בינה לבין יונתן נרקם קשר חם ומיוחד.

תודה, אמיליה, שבאת תמיד עם חיוך, ותודה יונתן על מאור הפנים, הסבלנות והיחס החם שהענקת לאמיליה.