מאגר סיפורי מורשת

שמי דביר אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי יחיאל אורגל, ממנו שמעתי את סיפורה של משפחתנו ויחד תיעדנו את קורותיה.

סבא יחיאל מספר:

אבא שלי משה, בן בתיה ויחיאל אורגל. עלה ארצה עם ההורים, אחיו ואחיותיו בתחילת שנות השלושים בתור חלוצים, בעקבות אחותו הבכורה שעלתה לפניהם. הם גרו בשטח בליפט (ארגז עץ שבו הביאו העולים את רכושם מה שקוראים היום מכולה). במקום בו גרו בליפט, נמצא היום התיאטרון העירוני חיפה.

אמא שלי מינה, בת צירל (צילה) ולייב (אריה) לבית קרון. עלתה ארצה עם אמה אחיה ואחותה בתחילת שנות השלושים. בעקבות אחותה שהתחתנה ועברה לגור בברזיל, החליטה המשפחה שאין לה יותר מה לחפש בפולין ועלו לארץ ישראל.

הורי הכירו בחיפה, אבי היה סוחר, אמי עבדה במעדניה ואבי היה אוכל שם. הם התחתנו על הגג של הבית של אחותו הבכורה. אני נולדתי בחיפה בשנת 1939, מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

תעודת רישום לידתי

גדלתי בהדר הכרמל, בדירה שכורה של שלושה חדרים, כשחדר אחד היה מושכר לסטודנט. זה היה מאוד מקובל באותה תקופה שמספר משפחות היו חולקות דירה משותפת. על הפעמון בדלת היה שלט שאמר למשפחה א' לצלצל פעם אחת ולמשפחה ב' לצלצל פעמיים. על זה כתב נתן אלתרמן את השיר "צריך לצלצל פעמיים".

כל המשפחות גרו קרוב מאוד אחת לשנייה, מה שיצר קשרים הדוקים עם בני הדודים. רק דודה אחת גרה בקריית חיים ואליה היינו נוסעים לכל החופשות שלנו, לפעמים במוצאי שבת היינו נוסעים למפגש משפחתי ובדרך חזרה היינו נעצרים לביקורת על ידי המשטרה הבריטית.

אני גדלתי בזמן המלחמה, היינו נתונים להתקפות של חיל האוויר האיטלקי שרצה לפגוע בבתי הזיקוק בחיפה. כל לילה מפרץ חיפה היה מכוסה בעשן, המופק משריפת מזוט, להסתרת בתי הזיקוק. באזעקות היינו יורדים למקלט בבית מולנו מכיוון שלנו לא היה מקלט משלנו. כל ערב לפני השינה הורי היו מכינים במזוודה קטנה אוכל ושתייה במקרה של אזעקה וריצה למקלט.

התחנכתי בגן פולק, לגננת שלנו היינו קוראים "דודה פולק". אז לא היה מקובל שקוראים למחנך בשמו, לא בגן הילדים ולא בבית הספר.

בגן הילדים של "דודה פולק"

את אהבתי לתיאטרון ולאסתטיקה קיבלתי ממנה. עד היום זכורות לי החגיגות בגן, קישוט הגן וההליכה המאורגנת לראות הצגות ילדים. בפעם הראשונה שראיתי תיאטרון למבוגרים היה בפסח שנת 1946, כשלקחו את ילדי המשפחה לראות את הצגת "המכשפה" בתיאטרון האוהל.

את סיום המלחמה אני לא זוכר בדיוק. אני רק זוכר את התקופה שלאחריה. התקופה הייתה מאופיינת במאבק נגד הבריטים שמנעו עליית יהודים, פליטי השואה לארץ. אוניות מעפילים ניסו לפרוץ את ההסגר של הבריטים. היו אוניות שהצליחו והמפורסם הוא על המעפילים שהורדו בעתלית על ידי אנשי ההגנה והועברו בסתר דרך הרי הכרמל לקיבוץ יגור. לי זכורה האונייה "חיים ארלוזורוב" שהצליחה להגיע לחופי בת גלים בחיפה, אבל לא לצד הנכון, ובטעות עגנו ישר לתוך מחנה הבריטים. עולים שנתפסו הועברו למחנות בקפריסין והמפורסמת הייתה אוניית הגירוש "אושן ויגר" שהייתה בנוייה כמו בית סוהר צף. היו פעמים שנלכדה אוניית מעפילים היו הפגנות של הקהילה היהודית בחיפה ואז הבריטים היו מכריזים על עוצר בית, החנויות היו סגורות וכמובן גם בתי הספר.

מה שעוד מאפיין את התקופה היה המאבק נגד השלטון הבריטי והקמת המחתרות היהודיות, "ההגנה", "האצל", והלחי". הם פגעו במתקני השלטון הבריטי, חיילים בריטים והמפורסם הוא פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים-מרכז השלטון הבריטי בארץ. חלק מלוחמי המחתרות שנתפסו על ידי הבריטים נשפטו למאסר בארץ, חלקם הוגלו למחנות המעצר באריתריאה באפריקה ומספר לוחמים הוצאו להורג והזכורים לי ביותר הם אליהו חכים ואליהו בית צורי שהתאבדו בכלא ירושלים ודב גרונר שנתלה בכלא עכו וקבור בבית העלמין בצפת.

תקופת המאבק בשלטון הבריטי – ליד קברי החברים

בכל התקופה הזו אנחנו היינו אחת המשפחות היחידות באזור שהיה להם מקלט רדיו בבית ובערב היו מתאספים אצלנו השכנים ובחדר די חשוך היינו יושבים ושומעים בשקט ברדיו את קול המחתרות שסימן ההיכר בפתיחה היה שריקה "עוד לא אבדה תקוותנו…" ואז היינו שומעים את גאולה כהן מקריאה את החדשות.

חלק מהחגים הדתיים הפכו לחגים לאומיים וזכור לי חג השבועות שקראנו לו חג הביכורים שהקיבוצים היו מביאים את הביכורים במצעד ברחובות חיפה ואחרי כן מוכרים את התוצרת כתרומה לקרן קיימת לישראל.

מצעד חג השבועות – חג הביכורים בחיפה

בתאריך 29 בנובמבר 1947 בלילה עברה ההצבעה באו"ם שהכירה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לצערי הורי לא העירו אותי לשמוע את הרגע ההיסטורי הזה ברדיו. למחרת קמנו ליום חדש. בוטלו הלימודים ושלושה ימים היו לנו רק חגיגות של ריקודים בבית הספר. בימים אלה התחילו הפרעות של הערבים. אנחנו גרנו בחיפה ברחוב חרמון שהיה די קרוב לוואדי רושמיה שהיה ריכוז גדול מאוד של ערבים. סבתות שלי גרו ברחוב מיכאל הסמוך כשהלכנו אליהן היינו הולכים צמודים לקיר כי לפעמים היו הכדורים מוואדי רושמיה שורקים ברחובות.

להורי הייתה חנות ברחוב יפו בעיר התחתית קרוב לשוק הערבי, היה מאוד מסוכן להגיע לשם ואז העבירו את החנות אלינו הביתה בהדר הכרמל. חיפה שוחררה בערב פסח. אני זוכר אוטובוס שהעביר פצועים למגן דוד אדום ונתקע על יד הבית שלנו. זוכר את מצעד צה"ל ביום העצמאות הראשון ברחוב הרצל בחיפה, היה מצעד מאוד צנוע אבל גרם להתרוממות הנפש והגאווה. הייתי חבר בתנועת הצופים שבט "משוטטי הכרמל". התקופה היפה ביותר כשבחופש הגדול היינו יוצאים לחודש ימים למחנה עבודה באחד הקיבוצים.

מחנה העבודה בתנועת ה"צופים"

זכור לי הטיול לסדום, מצדה ועין גדי. ביציאה מסדום שקענו עם המשאית ועל ידי פיזור זרדים ודחיפות חילצנו את המשאית.

הטיול לסדום ולמצדה

אל המצדה עלינו בעזרת חבלים דרך הסוללה וירדנו דרך שביל הנחש.

מילדותי רציתי להשתלב בעולם התיאטרון. הייתי בחוגים דרמטיים, תיאטרון ילדים, ארגנתי ובימתי את ההצגות של בית הספר והצופים, שיחקתי, ביצעתי את התפאורה והתאורה להצגות, היה לי תיאטרון בובות שבניתי את כולו בעצמי והיינו מופיעים איתו לבתי ספר ותנועות הנוער.

אהבתי לעולם התיאטרון – תיאטרון הבובות שלי

בצבא רציתי להיות בלהקה צבאית, אבל זה לא התאפשר לי והצבא הציב אותי לחיל חימוש כחשמלאי רקם מכיוון שסיימתי בית ספר מקצועי מגמת חשמל. עם שיחרורי מהצבא התחלתי לעבוד בתיאטרון הבימה ותיאטרון מחול ענבל במחלקת התאורה. עם הקמת תיאטרון חיפה הצטרפתי ביוני 1961. בתאריך 12 לספטמבר חנכנו את התיאטרון עם הצגת אילוף הסוררת. תיאטרון חיפה היה התיאטרון העירוני הראשון בישראל שהוקם על ידי הממסד לרווחת האזרחים.

התיאטרון הלאומי הראשון בחיפה

עד אז התיאטרונים הוקמו על יד התארגנות של שחקנים לקבוצה שממנה הוקם התיאטרון. תיאטרון חיפה הוקם ביוזמתו של ראש העיר אבא חושי כשהמנהל הארגוני היה יעקב יסעור והמנהל האומנותי והבמאי היה יוסף (פפו) מילוא. זו התקופה היפה ביותר בחיי. עברתי השתלמות בארצות הברית. הייתי מעצב התאורה, מנהל ההפקות והמנהל הטכני של התיאטרון במשך 40 שנה עד יציאתי לגמלאות.

במשך השנים עיצבתי תאורה לכל תיאטרוני ישראל, לאופרה הישראלית, להקות צה"ל זכיתי לעבוד עם מיטב הבמאים ביניהם: יוסף מילוא, אלכסנדר ברדיני, עודד קוטלר, גדליה בסר, רובר פוסטק, נולה צ'לטון, וינסינט דונהיו (ארה"ב) בוב קלפין (ארה"ב), חנוך לוין, עמרי ניצן השחקנים: טופול, זהרירה חריפאי, חנה מרון, אורנה פורת, יוסי ידין, בודו, ליאורה ריבלין, דורון תבורי, מכרם חורי, יוסוף אבו ורדה, גילה אלמגור, מרים זוהר, שמעון ישראלי, אריק לוי, הציירים: תיאו אוטו משוויץ, עמנואל לוצאטי מאיטליה, ג'ק נואל מצרפת, ומישראל אריה נבון, רוני תורן, אדריאן ווקס, אודרי ברגנר, איתן לוי, נחום גוטמן, והמוזיקאים: יחזקאל בראון, יוני רכטר, דורי פרנס, אבל ארליך, ופרנק פלג,  מחזאים: הלל מטלפונקט, יוסף בר יוסף, חנוך לוין, יהושע סובול, יעקב אורלנד.

בשנת 1972 נישאתי לרעיתי ציפי, ילידת ארצות הברית שהגיע כמתנדבת לקיבוץ סעד, לאחר מלחמת ששת הימים והייתה מאומצת במשפחתו של בן דודי דודה זהבי שערך את ההיכרות בינינו.

 אני וציפי ביום נישואינו – 1972

נולדו לנו ארבעה ילדים: שלוש בנות ובן ויש לנו מהם 18 נכדים ו- 2 נינים וזו רק ההתחלה…

ההורים של ציפי, עלו גם כן ארצה. הם חיו כאן ונפטרו כאן. לפני שנה גם גיסי, בנו, כלתו, ונכדיו עלו ארצה.

זוהי הגשמת הציונות.

תמונה משפחתית

הזוית האישית

 סבא יחיאל: סיפורה של משפחתנו הוא סיפור הגשמת הציונות!

הערת המערכת: על פועלו ותרומתו הרבה של יחיאל אורגל ניתן לקרוא בהרחבה בערך הויקיפדיה: יחיאל אורגל.