מאגר סיפורי מורשת

שמי ראיסה בריל, נולדתי בחמישה במאי בשנת 1942 בעיירה דמיטרבקה. בזמן שנולדתי היה לי את אימא שלי וסבתא שלי, כי את אבא שלי לקחו למלחמה (מלחמת העולם השנייה). באותה תקופה היו נאצים בעיירה שלנו, הנאצים הוציאו אותנו מביתנו. בגלל שהייתי קטנה מאוד אני לא זוכרת איך התנהלנו, אבל אני זוכרת כשהנאצים הועפו מהעיירה שלנו בשנת 1945 ואני זוכרת שהחיילים ששרדו חזרו הביתה. אני, אימא שלי וסבתא שלי עמדנו בכניסה, וראינו שהחיילים נוסעים. אני זוכרת שהיה אושר גדול לכולם.

רק אחרי המלחמה באמת התחילה הילדות שלי. לגן ילדים אני לא הלכתי כי אנחנו חיינו אני, אימא שלי וסבתא שלי. אימא שלי עבדה, ואני הייתי עם סבתא שלי בבית עד שהלכתי לבית הספר. בשנת 1949 הלכתי לכיתה א'. אהבתי ללכת לשם כי זה עניין אותי. הלכתי לאותו בית ספר עד שנת 1959, כשסיימתי אותו, כי בזמנו למדו עשר שנים. לאחר בית הספר התקבלתי ללימודים גבוהים וסיימתי אוניברסיטה ללימודי הוראה.

אהבה

למדתי באוניברסיטה שני תחומים: ביולוגיה וכימיה. במהלך השנה הראשונה של הלימודים פגשתי את בעלי, ולקראת סוף שנת הלימודים השנייה התחתנו, כיום אנחנו נשואים 57 שנים.

עיסוק

כשאני ובעלי סיימנו ללמוד, בעלי התקבל לעבודה במקצוע שלו בעיר ליכוסלב שברוסיה במפעל הנדסת חשמל. בהתחלה בעלי עבד בתור מהנדס עיצוב, ואני עבדתי בתור לבורנטית. לאחר שנה בעלי התקדם בתפקיד למהנדס חשמל ראשי, ועבדנו ככה במהלך חמש שנים. לאחר מכן עברנו לאוקראינה כי לבעלי הציעו עבודה טובה שם עם תנאים מעולים וקיבלנו דירה גדולה מהעבודה שלו.

העלייה לארץ

הילדים שלי עברו לגור בארץ. לאחר שנה הזמינו אותנו לבקר, אז אני ובעלי טסנו לבקר אותם, ומאוד אהבנו את ארץ ישראל. אחר כך דוד הנכד שלי נולד וארבעה חודשים לאחר מכן דיאנה נכדתי נולדה. נשארנו בארץ עד שהם היו בערך בני חצי שנה, הויזה הזמנית שלנו הייתה קרובה להיגמר ואז הבנות שלי התחילו להגיד לנו להישאר ולהוציא ויזה קבועה, אז אני ובעלי סידרנו מסמכים ונשארנו לעזור לבנות שלנו עם הילדים.

החלום שלי

עוד כשהייתי קטנה החלום שלי היה לסיים את הלימודים בבית הספר בהצטיינות ולהתקבל ללימודי הוראה באוניברסיטה, אני הצלחתי להגשים את החלום שלי.

החלום של דיאנה הנכדה הוא לסיים בית ספר ללמוד ולעסוק במקצוע שהיא תבחר בו. לדיאנה ולסבתא ראיסה אין חלום משותף.

הזוית האישית

דיאנה הנכדה המתעדת: התכנית חיברה אותי לסבתא שלי וגרמה לי להכיר בצורה טובה יותר את סיפור חייה.

סבתא ראיסה: מאוד נהניתי לשתף בסיפור החיים שלי ולהיזכר בתקופת הילדות והצעירות שלי.