מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית רוזנפלד, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי סופיה רוזנפלד. סבתא סיפרה לי על ימי ילדותה, היא נולדה באוקראינה ועלתה לישראל עם משפחתה בגיל שמונה. יחד בחרנו להעלות את הסיפור כיצד סבתא וסבא שלי הכירו ונפגשו. סיפור זה מוקדש באהבה לסבא שלומי ז"ל אותו לא זכיתי להכיר.

סבתא סופיה בילדותה עם הוריה

אהבה צעירה

סבתא סופיה מספרת:

היי, אני סופיה. אספר לכם איך הכרתי את שלומי בעלי ז"ל. עליתי לארץ בשנת 1959 באונייה בשם ארצה, הייתי ילדה בת שמונה. הגענו לנמל חיפה ומשם לקחו אותנו במשאית לנצרת עלית. שם הייתה לי ילדות נפלאה של שלוש שנים.

משם עברתי עם משפחתי לשכונת שביב בהרצליה. שכונה שהייתה מורכבת מעולים חדשים ממדינות רבות: רומנים, מרוקאים, רוסים ועוד… פה ביליתי עברתי את שנות גיל ההתבגרות שלי. רקדתי בלהקת מחול, כמו כן רקדתי בלט, אבל הבילוי הכי כיפי, היו מסיבות סלוניות בימי שישי. מסיבות שנערכו בבתים הפרטיים-  היה פטיפון עם תקליטים ורקדנו לצלילי המוזיקה ולהיטי התקופה.

שם ראיתי לראשונה את שלומי – חתיך, גבוה, וישר הוא מצא חן בעני. (דרך אגב אני התחלתי איתו.) ביקשתי ממנו תקליט בהשאלה, כתירוץ, במטרה שאוכל לפגוש אותו שוב כדי להחזיר לו את התקליט. הייתי אז נערה בת חמש עשרה וחצי, ושלומי היה בן שבע עשרה – התחבולה שלי הצליחה! היינו נפגשים בימי שישי במסיבות ולאט לאט הפכנו לחברים, כנראה שגם אני מצאתי חן בעיניו וכך התפתחה לה אהבה צעירה.

פעם ראשונה ללכת יד ביד, איזו התרגשות. החיבוק הראשון, ובמיוחד הנשיקה הראשונה, כשהלב פועם בחוזקה. הינו נפגשים רק פעם בשבוע, כי שנינו הינו תלמידים והגעגועים היו רבים.

הזמן חלף והאהבה פורחה והנה שלומי מתגייס לצבא. כמובן שהוא רצה להיות לוחם קרבי. הוא התקבל לחיל השריון. אני זוכרת שנסעתי איתו לתל השומר, ביום הגיוס, וכמה קשה היה להיפרד. ידעתי שהשרות קשה והיציאות הביתה מעטות, פעם בשלושה שבועות, אבל הייתי מאוד גאה בו. הקשר היחידי איתו היה או מטלפון שדה שהיה בבסיס או דרך מכתבים.

הייתי שולחת לו כל יום מכתב, מקשטת אותו וכותבת לו כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת. עד היום, אני שומרת את הקלסר עם כל המכתבים שלנו – מהתקופה שהתכתבנו במשך השרות שלו. כך חלפה שנה ועוד שנה עברה בשרות של שלומי.

אני לא שרתי בצבא, מאחר והמשכתי לימודי האקדמיים במכללת ברל, במסלול להכשרת מורים וגננות. היה לשנינו ברור שאנחנו מתחתנים. שנה לפני תום השרות של שלומי, התארסנו. בתום השרות של שלומי בתאריך 4.11.1970 התחתנו, בחתונה צנועה ושמחה. כך התחלנו חיים משותפים כזוג נשוי. בתחילת הדרך שלומי עבד בבנק ואני הייתי בשנה אחרונה של לימודי. לאחר מכן שלומי נרשם ללימודים באוניברסיטה לראית חשבון.

בשנת 1972 נולדה בתינו הבכורה בשם טלי. ובשנת 1976 נולד בננו גל. ואחרון אחרון חביב נולד חן, בן הזקונים, אבא של עמית, נכדתי, עמה אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

השנים חלפו, הילדים גדלו התגייסו, למדו וגם התחתנו. הבת הגדולה הפכה אותנו לסבא וסבתא לראשונה, נכד בשם רותם. כעבור שלוש שנים נולדה נכדה נוספת בשם ליאן מהבן גל. איזה אושר!

אבל אז נפלה עלינו צרה גדולה. שלומי חלה במחלת סרטן קשה וכל החיים שלנו השתנו. במשך שלוש שנים עברנו טלטלות לא פשוטות, אשפוזים, טיפולים, בין לבין עוד הצלחנו לנסוע למונדיאל בדרום אפריקה. היו לי תקוות שאולי הוא יצא מזה, מסתבר שזו הייתה משאלת לב. תוך כדי המחלה חן ושני התחתנו, ההורים של עמית.

אחריי שנתיים וחצי המחלה חזרה. באותה תקופה חן, אבא של עמית ושני האימא באו לבשר לנו שהם בהריון. מצד אחד זו הייתה בשורה מאוד משמחת, ומצד שני שלומי שהיה מאוד ראלי לגבי המחלה שלו בכה – מצד אחד משמחה, ומצד שני הוא ידע שהוא לא יזכה לראות ולהכיר אותה.

בתאריך 14.5.2012 שלומי נפטר, וכך אחרי 42 שנות חברות, נישואים, גידול ילדים, חתונות ושני נכדים נפער חלל גדול בחיינו, לפחות שלומי זכה לחתן את שלושת הילדים שלנו, וגם להכיר שניים מנכדינו.

הזמן חזק יותר מהחיים, ובחודש אוגוסט נולדה עמית המתוקה, נכדתי עמה אני מתעדת את סיפורי. אחריה נולדו עוד ארבע נכדים. כך שהיום יש לי שבע נכדים מקסימים. החיים ממשיכים, אבל עדיין יש את החוסר של שלומי אחרי כל כך הרבה שנים ביחד.

חתום בנשיקה.

הזוית האישית

עמית הנכדה: ממש כיף לי להיות עם סבתא שלי ולשמוע דברים שהיא חוותה בעבר.

סבתא סופיה: גיליתי שיש לי נכדה בוגרת, הצמאה לשמוע על סבא שלה שלומי, ז"ל, הסבא שהיא לא זכתה לראות.

אני ועמית בבית ספרה