מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה פרלמן, נולדתי בארץ בשנת 1961 בעיר גבעתיים להוריי אמילי ואדוארד בנימין פיתוסי. הוריי נולדו בתוניס.

אמי, אמילי לבית בלאיש נולדה בעיר בז'ה בשנת 1930, היא ואחותה עסקו בתפירה עילית ואבי נולד בשנת 1926 בעיר הבירה תוניס, הוא עבד בבית מלון בתוניס שאכסן גנרלים איטלקים ואנגלים. הם נפגשו בתוניס הבירה במסיבה, אבי התאהב באמי ממבט ראשון. אמי התעקשה והייתה קשה להשגה, אחר כך נודע להם שהם קרובי משפחה רחוקים ואמי ניאותה להיפגש. אבי הגיע ראשון לארץ בשנת 1950 בחודש אוקטובר באונייה בשם "נגבה". הוא שירת בצה"ל במשך שלוש שנים ביחידת נ"מ.

אבי בשירות הצבאי

לאחר שחרורו חזר חזרה לתוניס כדי לבקר את משפחתו וחזר ארצה לאחר כשנתיים יחד עם אמי אמילי. הם עלו יחד לארץ בחודש נובמבר 1954 באונייה "גולדן אילס".

קהילת יהודי תוניס ידעה עליות ומורדות והושפעה מהמצב הפוליטי העולמי. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתוניס כ- 30,000 יהודים, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר. בתקופת השואה, בימי ממשלת וישי בצרפת (החל מיוני 1940), הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. סילקו את היהודים ממשרות ציבוריות, אסרו עליהם לעסוק במקצועות חופשיים כמו עריכת דין ורפואה ורבים נושלו מעסקיהם. ב- 8 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לתוניסיה ועד מאי 1943 הייתה הארץ תחת כיבוש גרמני ואיטלקי. בתוניס מינו הגרמנים יודנראט בראשות פאול גז. הם שלחו 4,000 יהודים למחנות עבודה סמוך לקו החזית. בתקופת הכיבוש סבלו היהודים מהפקעות רכוש ומקנסות קיבוציים. פעילי מפלגות ידועים ומפירי הוראות הוצאו להורג ללא משפט, או הוגלו למחנות ריכוז באירופה. הגרמנים הפקיעו את בית הכנסת הגדול מרשות הקהילה והשתמשו בבניין כמחסן אספקה של הצבא.

לאחר המלחמה

אחרי שחרור תוניסיה על ידי צבאות בנות הברית ב-7 במאי 1943 התחדשה הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים. ב-1946 מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס 34,200 נפש. יהודים שובצו במשרות ציבוריות ומספר ניכר של צעירים יהודים למד באוניברסיטאות אלג'יר וצרפת, לא רק במקצועות המקובלים על משכילים יהודים, כמו רפואה, משפטים ורוקחות, אלא גם אדריכלות, הנדסה ומקצועות טכניים. בעולם הספרות זכו מספר סופרים יהודים מתוניס לתהילה, ביניהם אלברט ממי (Memmi). באותה עת גדל גם מספר הסוחרים והאומנים היהודים והתפתח מעמד פועלים יהודי.

בשנת 1945 החל גל העלייה לארץ ישראל, תחילה כעלייה בלתי לגאלית ואחרי הקמת מדינת ישראל, במסגרת הסוכנות ועלית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כולה כ- 15,000 יהודים, חלקם מטעמי דת וחלקם פעילים ציונים. באותה תקופה עלתה תפוצת העתונים הציוניים: L'Echo D'Israel (הד ישראל) , LA VOIX JUIVE, (הקול היהודי) ובעיקר עיתונו של אנדרי שמאמה (La Gazette D'Israel (Shemama.

מלחמת העצמאות של תוניסיה 1956 -1952 לא בישרה טובות. אמנם לנשיאות תוניסיה נבחר חביב בורגיבה, שנתמך על ידי היהודים, אשר קיוו לתפוש את מקום הפקידות הצרפתית העוזבת ובממשלה הראשונה כיהן שר יהודי, עורך הדין אלבר בסיס (Bessis); אולם באותו זמן החל תהליך ה"ערביזציה" של תוניסיה שפגיעתו הרעה ביהודים ניכרה עד מהרה. לאחר הנהגת החוקה החדשה בתוניסיה בשנת 1959 נסגרה תחנת הרדיו היהודית בתוניס. ב- 1957 בוטל בית הדין הרבני בעיר ובאמצע 1958 פורקה מועצת הקהילה ובית העלמין היהודי העתיק הפך לגן ציבורי.

בשנות ה- 60 של המאה העשרים חלה הרעה נוספת בעקבות משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים מתוניס. ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נבזזו חנויות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת. ב- 1971 נרצח הרב מצליח מזוז ברחוב מרכזי בעיר.

האוכלוסייה היהודית בתוניס קטנה משנה לשנה. ב- 1979 מנתה הקהילה כ- -3,000 איש, רובם זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות אשר התרוקנו מיהודים, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסי דלא ניידי.

הוריי הגיעו לארץ לנמל חיפה באונייה מנמל מרסי בצרפת. הם הובלו במשאיות ששימשו להובלת בקר, היישר למושב "מטע". אמי לא הסכימה להישאר במושב ולמחרת בבוקר הם נסעו באוטובוס שהוביל אותם לתל-אביב, שם חיו שני אחיה הגדולים במעברת שלמה ג' .

הוריי עלו לארץ בעלייה "לגאלית" מתוניס לארץ – עשו "עלייה" ממניעים ציוניים. אבי הגיע ממשפחה ענייה ולא הייתה לו בעיה להתאקלם בארץ אף על פי שהתנאים היו מאוד קשים. אמי הגיעה ממשפחה מבוססת – לאביה ואחיה הגדול היה עסק גדול לאינסטלציה. כשהיא הגיעה לארץ אבא הבטיח לה" ארץ חלב ודבש" – והאכזבה מהתנאים הייתה מאוד קשה .לקח לה זמן להתאקלם. אבא היה ציוני גדול, הגיע מתנועת "השומר הצעיר" בתוניס. אמי הייתה בתנועת בית"ר. היה גיוון פוליטי אצלנו בבית אבל תמיד – ברוח טובה!

הוריי נישאו בארץ בתל-אביב בשנת 1954,  בחדר תרבות- אולם כנסים שהיה במעברה.

הוריי ביום החתונה

הם הפכו להורים בשנת 1957 ואחרי חמש שנים נולדתי אני. הם חוו בתל אביב את ימי תקופת הצנע והחוסר כמו יתר העולים החדשים. האחים של אמי ואבי, חלקם עלו לישראל עם קום המדינה וחלקם היגרו לצרפת – הם הצליחו להישאר בחיים אף על פי שהגרמנים הקימו מחנות עבודה בתוניס. אבא עבד במחנה עבודה ובתמורה קיבל כיכר לחם. רק בשנים האחרונות לחייהם – הכירו ביהדות תוניס כניצולי שואה.

לאחר תקופה של כשנתיים הוריי עברו לגור בקרית אונו יחד עם סבתי מצד אמי שאותה הביאו מתוניס כדי שתחיה יחד איתם לאחר שהתאלמנה.

מאלבום התמונות 

סבתי גידלה את אחותי ואותי בזמן שהוריי עשו לפרנסתם. אמי, אמילי עבדה כמבקרת איכות במפעל שנקרא "ירקון פלסטיק " ואבי, אדוארד, עבד בבית מלאכה קטן ברמת גן, כמי שמכין את הדוגמאות של הבדים בסולמות מיוחדים ובנולים וכל החוטים המסודרים עוברים במסרק ומועברים למכונה שמגלגלת ל"בלה" גדולה – ואת הבלה הזאת (גליל ענק – רואים בתמונה) שולחים לאריגה, זהו מקצוע שכמעט ולא קיים כבר בארץ, ענף הטקסטיל עבר ברובו לחו"ל.

אבי במפעל

לימים, אבי הפך להיות "בעל הבית" של אותו בית מלאכה לטקסטיל ואמי הצטרפה אליו כדי לעזור בפרנסה.

בשנת 1960 הוריי עברו לדירת שיכון בגבעתיים שאותה רכשו ממיטב כספם ועמלם ולאחר כשנה נולדתי אני – בדירת השיכון המקסימה.

ביקור בירושלים מיד לאחר מלחמת ששת הימים

אבי עבד לפרנסתו עד גיל 78 , ואמי מילי פרשה מעבודה משותפת והתפנתה לגדל את כל חמשת הנכדים.

הוריי עם נכדתי מיקה

הבית שבו גדלתי היה בית "עשיר" במטעמים וריחות משכרים של אוכל מעולה, הבית היה בית פתוח והרבה אורחים פקדו את הבית. זה היה בית מאוד שמח, אמי תמיד שרה שירים ושאנסונים בצרפתית ובטוניסאית. אהובה עליה ביותר הייתה הזמרת אידית פיאף. גדלתי בעיר גבעתיים וגידלתי בה את שני ילדיי. ילדות נהדרת הייתה לי. המפגשים עם החברים היו בחצר השכונה שבה גדלנו, שיחקנו במשחקי חברה: חמש אבנים, קלאס וחבל – שיתפנו את כל ילדי השכונה, גדלנו בבתים דומים, ללא כל הבדל מעמדות או עדות. טלפונים לא היו ובטח שלא מחשבים וחייבים היינו להפעיל את הדמיון ואת היצירתיות שלנו. נהנינו מאוד מהביחד עם המשפחה הגרעינית והמורחבת, שוחחנו בארוחות הערב המשותפות, הגענו לבקר את הדודים ללא תיאום מראש ותמיד התקבלנו בשמחה ובחיוך גדול.

נהנינו ממבחר גדול של מטעמים מכל העדות –ממליגה, קוסקוס, קובה, ומרק עוף צח לנזלת קשה. נהגנו לנסוע לים בשבתות וזו הייתה חגיגה של ממש עם סנדוויצ'ים ואבטיח אדום ומתוק בקופסא. חוף ים נקי וגלים כיפים ללא שוברי גלים. סרט בקולנוע שביט בשבת בערב וחצי מנת פלאפל וגלידה בגביע סירה – נחשבו לארוחת "גורמה".

אבי ואמי, זכרם לברכה, חיו ביחד במשך כ-68 שנים, הם חיו חיים מלאים בחברות נפלאה, היו עטופים במשפחה שאותה הקימו והיו גאים בה כל כך ועם כל זאת לא ויתרו על הנאות החיים – טיולים בארץ ובחו"ל, אירוחים רבים ומטעמים נפלאים שאימא שקדה להכין. אבא ואימא נפטרו בשיבה טובה – אבא הגיע לגיל 94 ואימא לגיל 92 .

הוריי היקרים

תמיד מסתכלים אחורנית בזמן בכמיהה אך יכולה אני להעיד כי חיינו חיים טובים, פשוטים ומלאי שמחה.

אנו ממשיכים לחיות בארצנו – גדלים או נכון יותר- מזדקנים בה וממשיכים לגדל בה את ילדנו ונכדנו ותמיד מזכירים לעצמנו כי "אין לנו ארץ אחרת".

בני המשפחה היקרים שלי בחגיגות יום הולדת 60 לכבודי

הזוית האישית

מיקה: נהניתי לעבוד עם סבתא, למדתי דברים חדשים על המשפחה שלנו ועל סיפור העלייה של הוריה מתוניס לישראל, היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא ולמדתי עליה הרבה דברים חדשים ומעניינים על המשפחה שלי.

סבתא יפה: אני משתתפת עם נכדתי מיקה בתוכנית הקשר הרב דורי בבית הספר, תכנית שהידקה את הקשר ביני לבין נכדתי ויחד חווינו לשמוע ולהשמיע סיפורים מהילדות האחרת שלנו וסיפורים על השורשים שלנו, כדי שיהיה לכולנו עתיד טוב וחזק עלינו להכיר את העבר שלנו ואת השורשים שמהם צמחנו והצמחנו דורות נוספים. החוויה הייתה נפלאה ומהנה, כל הכבוד על היוזמה וניהול התכנית.