מאגר סיפורי מורשת

דינה דנון נודה בלוב בשנת 1946. היא עלתה עם משפחתה לארץ בתחילת שנת 1952, כשהייתה בת 5. הם עלו ארצה באונייה. בתחילה גרה המשפחה במגדל, ליד טבריה, במשך שנתיים. לאחר מכן עברו למעברת מחנה ישראל, שם גרו 5-6 שנים. המשפחה מנתה תשע נפשות: שישה ילדים, זוג הורים ודוד עיוור. בשלב מסוים האחות התחתנה ודרה עם המשפחה עם בעלה ותינוק שנולד. לאחר מכן עזבו.

לאחר מכן עברו לדירת עמידר ביפו שנקנתה ב"דמי מפתח", דירת ארבעה חדשים של 100 מ"ר.

החיים בלוב

החיים בלוב בעת מלחמת העולם השנייה היו קשים ורוויי אלימות וחוסר ביטחון. בעת המלחמה ברחה המשפחה, התחבאה אצל ערבים באורווה. התנאים היו קשים ביותר והגענו למצב שאכלנו גללי עזים. אמי חוותה חוויה טראומטית במגדל, כאשר ראתה פתאום עדר עזים. היא איבדה תינוק בן שנה בתוך שעות, מחוסר תנאי סניטציה מינימליים.

שני פוגרומים עברה הקהילה בידי פורעים ערביים: האחד בשנת 1945 והשני בשנת 1948, עם הקמת המדינה. בפוגרום הראשון אנשים היו חסרי הגנה ונשחטו כבהמות. בשנת 1948, בערב שבועות, היה הפוגרום השני, אבל במהלכו היהודים התגוננו, הם הודרכו על ידי היהודים ששירתו בצבא הבריטי. אחי ניצל משחיטה בזכות אמי (בובה) שהתחפשה לאביר עוטה שריון עם כדור ברזל ביד, הפורעים חשבוהו לרימון וברחו.  בינתיים הרסו את כל הבית. הקהילה הקימה בית תמחוי ששם שהינו חודש וחצי ואכלנו מה שהיה.

המשפחה של הורי סבתי

משפחתי עלתה ארצה רק בינואר 1952, כי שליחי העלייה עכבו אותנו מפאת כמה סיבות. הראשונה, סבתא שלי, הדודה ובעלה של הדודה היו חולים, שלושתם נפטרו שבוע לפני העלייה. הסיבה השנייה לעיכוב הייתה שלאימא שלי היה אח עיוור ולא אישרו לו עלייה. אימא החליטה שהיא לא עוזבת אותו. אבי, אליהו, הסכים עם ההחלטה – מה שאינו מובן מאליו. לבסוף אנשי הסוכנות נכנעו והעלינו את הדוד העיוור אתנו.

לפני העלייה ארצה המשפחה איבדה את רכושה פעמיים – פעם בבריחה לזוארה מההפצצות והנאצים, ובפעם השנייה אחרי הפרעות של 1948. הקהילה הייתה מפותחת, מקושרת ותומכת. בעת ההסתתרות בזוארה, שילמו הוריי את כל כספם לערבים שהתירו אותם עם ארבעת ילדיהם. אני נולדתי אחרי שהמלחמה נגמרה והוריי חזרו מהמסתור אצל הערבים.

זכרונות מאבא במעברה

זכורה לי חוויה קשה מחייו של אבא במעברה. בלוב אבא היה סנדלר, אבל במעברה לא הייתה דרישה לנעליים. לקחו אותו לעבודה חקלאית קשה בשמש, הוא חזר חולה ועם ידיים נפוחות. לא לקחו אותו יותר לעבודה זו. יום אחד, מישהו הציע לו למכור אבטיחים בסוכה. הוא נכשל גם בזה, כי לא היה סוחר בנשמתו… לא הייתה לו מחשבה גמישה למו"מ.

לבסוף, במחסן קטן פתח סנדלריה ואז התברר שהביא מחו"ל כלי עבודה, עורות וסדן. כשעברנו למחנה ישראל הוא עבד ביפו ויום אחד הייתה לו תאונת עבודה – הוא גזר לעצמו את האצבע. אבא נלקח לבית החולים הצרפתי. אני זוכרת את הביקור אצלו כאירוע טראומטי: הוא התענה מכאבים. אחותי ואני בכינו באוטובוס כל הדרך חזרה למעברה. אבא קיבל פיצויים על הפציעה.

זכרונות מאימא במעברה

אמי במעברה דאגה למחסורנו כל הזמן. אימא חוותה חוויה קשה עוד במלחמה, בלוב, כאשר איבדה את בנה בן השנה במחנה זוארה. אימא סבלה פרעות ומחסור עוד בלוב, ונעזרה בתרופות סבתא לטיפול בילדים. זכור לי שיום אחד נפצעתי בעין, ואימא המניקה טפטפה לי מספר טיפות חלב אם לתוך העין – הפצע נרפא

הפרעות בטריפולי והבריחה למדבר גרמו לכך שכל פגיעה או מחסור של הילדים הזעיק אותה לפעולה. בנוסף, אימא הייתה רוקמת אמנותית, אבל בהעדר דרישה לזה במעברה, יצאה לעבודה בחקלאות.

השכנים

אני זוכרת היטב שכנים ממעברת מחנה ישראל. שם, לראשונה, ראיתי אלימות במשפחה. אני זוכרת אב שהיה מתלבש ונעלם לימים, עד שהתברר לי שהוא מהמר שמזניח את משפחתו. אני זוכרת את אביבה שינה. עוד אני זוכרת שהלכתי יום אחד עם השכנים במגדל וחוויתי חוויה משמעותית כשהגעתי לכינרת. האהבה לארץ נולדה אצלי באותו הרגע.

בנוסף למשחקי הילדות, אני זוכרת את החשיפה למוסיקה במעברה. עמנואל זמיר היה מגיע ועורך שירה ציבורית במרכז המעברה. הקולנוע במחנה ישראל חשף אותי לעולם החיצון ונפלאותיו. העולם הרוחני שלי התעשר. אני זוכרת לטובה את בית הספר והמורות החיילות שלימדו אותי במחנה ישראל, עם דגש על חשיבות החינוך.

מאלבום התמונות המשפחתי

פרנסה בתקופת המעברה

בשתי המעברות הפרנסה הייתה קשה מאד. אני זוכרת ויכוחים בין ההורים. אבל לי ולאחיי לא היו תלונות. כשהגעתי לבית ביפו לא היה לי כסף לספרים, אז למדתי מספר חודשים בלי ספרים.. לימים למדתי והפכתי ליועצת כלכלית לעירית תל אביב –יפו, משנה לממונה על הכנסות העיריה, יועצת כלכלית לשלטון המקומי. למרות המחסור והקשיים למדתי כלכלה באוניברסיטה בלי לבקש סיוע. כך עד שיום אחד הרקטורית, אניטה שפירא, קראה לי והודיעה לי שהוחלט שמגיעה לי מלגה. זה כמובן סייע רבות להשלמת הלימודים.

אחי עבד ביפו אצל יצרן חולצות, יהודי מדרום אפריקה. האיש הנחמד סייע בהלוואה למשפחה ששכרה בדמי מפתח את הדירה מהרכוש הנטוש. זה עזר למשפחה מאד, אבל לאחר זמן הוא פשט רגל ובא לבקש את החזר ההלוואה. היה אז משבר, אבל צלחנו אותו.

אהבה לזוג נעליים מיוחדות

לאחר שלא הצליח לקבל עבודה בחקלאות, כאמור, הקים אבי סנדלריה במחסן קטן במגדל. זכור לי שכשאני ואחותי איבדנו את נעלינו בבוץ, הוא תפר לנו נעליים חדשות, ואז חוויתי תחושה אדירה של אהבה לזוג נעליים. מרוב שאהבתי אותן לא רציתי לנעול אותן, שלא "לקלקל" אותן. עד כדי כך הן היו יקרות לליבי.

אני זוכרת מתקופה זו כמה חשוב לשמור על הכבוד, הייתה מצוקה מכובדת. לא ביקשו אז דבר מאיש. ולמרות המצוקה – חשוב לשמור על האנושיות, ועל החינוך כאמור. להסתפק במועט. לא להסתכל על האחרים ומה יש או אין להם.

סדן העבודה של אבי

כיום אני מספרת סיפורים, עוסקת בחקר יהדות לוב, בכתיבה, השתתפות בתיאטרון חובבים, והתנדבות. בני הוא יועץ וכלכלן, נשוי ואב לתאומות. את המשפחה תיעדתי במאמרים שפורסמו בכתב העת לבלוב, בהוצאת מרכז מורשת יהודי לוב.

דינה מספרת על אובדן הנעליים בבוץ: 

הזוית האישית

הסיפור פורסם במאגר המורשת על ידי צוות תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם עמותת מעברות – מעקירה לתקומה לקראת כנס מעברות השלישי במספר (תשפ"ג 2023), שנערך במוזיאון אנו, בו השתתפה דינה.