מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מיכה און, נולדתי בטירת הכרמל על השטיח בביתה של סבתא שלי מצד אמא. אמי כרעה ללדת ולא הספיקה להגיע לבית החולים. הייתה לי ילדות נפלאה בשכונת נווה יוסף ליד נווה שאנן. גרנו בבית פרטי בקצה השכונה ליד ההר וילדותי הייתה ממש ילדות של טבע.

סבא אברהם היה חקלאי במקור והייתה לנו גינה גדולה ומלאה בעצי פרי. יש לזכור שבימים ההם לא הייתה טלוויזיה, מחשבים, טלפונים ניידים וכו'. למעשה כל ילדותי הייתה בעולם משחקים ומפגשים חברתיים מחוץ לבית. שיחקנו כדורגל טיפסנו על עצים והמון שוטטות בהר שליד ביתנו.

לאחר לימודי בבסמ"ת בחיפה התגייסתי לנחל בשנת 1968. תקופת הצבא הייתה מעניינת ונהדרת עבורי. הייתי רס"פ היאחזות נחל סיני המיתולוגית ובסוף השירות נתנו לי צ'ופר והייתי עשרה חודשים באי טיראן אשר בים סוף.

לאחר שהשתחררתי עבדתי בבנק לאומי ובמקביל היה לי עסק של הרכבת מחיצות מיקדו. בקיבוץ מילאתי תפקידים רבים: הייתי מרכז ענף אבוקדו, אחראי מטבח חדר אוכל וכל הקשור. ניהלתי מפעל לייצור סדינים וכו'. הייתי מנהל מפעל בטון קטן וניהלתי חברה לנכסי נדל"ן. בעשרים שנה האחרונות יש לי קליניקה לטיפולים ובעיות גב, צוואר, שלד וכו'.

כאמור לעיל, שירתי בנחל סיני ודורית שירתה בנחל ים. הכרנו באחת מהסדנאות בנושא צבא. מבטים הצטלבו ואהבה צמחה לה אט אט. התחתנו בשנת 1972, עם החלטה שאת ילדינו נגדל בקיבוץ. ואכן בשנת 1977 עברנו לקיבוץ מצובה בגליל מערבי כיוון שרצינו לגדל את ילידנו בחינוך קיבוצי. רצינו לחנך את ילידנו בפשטות וצניעות וכמובן מוקפים בטבע. לילדים זאת הייתה ילדות כמו שאנחנו חווינו אותה בתור הורים. אני אוהב לעסוק בציור, סקווש, ריקודי ביודנסה, נגינה וטיולים.

חשוב לי להנחיל לדור הצעיר את הערכים שחונכתי על ברכיהם. כיבוד האדם באשר הוא, נתינה ועזרה לזולת. תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה בחיים. הלוואי וכולנו נזכה לקיים את המשפט: "ואהבת לרעך כמוך". תמיד השתדלתי לקיים את הערכים שאני מאמין בהם, ולא שהם יישארו רק באופן תיאורטי.

לארץ עלו ילדים רבים ללא הוריהם או כאלו שעלו עם הוריהם, אך ללא יכולת כלכלית או מנטליות של הקמת משפחה חמה, תומכת ומכילה. קיבוצים רבים ואני מניח שגם משפחות בעיר נרתמו לעניין ואימצו חברות נוער למרחב הקיבוצי. במסגרת זו, הגיעו קבוצות נוער רבות גם לקיבוץ מצובה.

אלינו למשפחה, הגיעה ילדה צנומה, ביישנית, חמודה עם עיניים טובות המספרות את סיפור חייה. אמה, לא הייתה דמות טובה לחיקוי. למעשה, לילדה לא היה קורת גג להניח את ראשה בלילה כמו לכל ילד רגיל. וכך, כל לילה היא חיפשה לעצמה מקום אחר לישון. בלי ליטוף חם של אמא או אבא בלי שמיכה חמה ומחבקת.

כך, כשרשויות הרווחה זיהו את מצוקתה, הודיעו לאמה שהם מוציאים את הילדה מחזקתה כיוון שקשה לה לגדל את ילדיה. הן העבירו ילדה אחת לפנימייה מתאימה לצורכי הילדה ואת הילדה השנייה לחברת הנוער בקיבוץ מצובה. הילדה נקלטה במשפחתנו באהבה גדולה ובהירתמות של כולנו לנושא. הילדים שלנו, ראו כיצד פתיחת הלב לאחר תורמת גם לנו וגם לאחר. אנחנו, היינו עוד תמרור דרך בחייהם.

הזוית האישית

סבא מיכה: "נהוראי למד דברים חדשים על משפחתו. היה לנו זמן איכות טוב ביחד. הרעיון לשלב בין סיפורי העבר לימינו אנו, בין הישן לחדש הוא רעיון מצוין עבור הדורות הבאים."