מאגר סיפורי מורשת

משוחחים: אדם צבעוני ויונה שורק-צבעוני (וגם סבתא קלרה, וההורים עדי ועידן)

אדם צבעוני בתחילת שנות ה-50

אדם צבעוני, בוגר קורס טיס מס' 2, היה מהטייסים הראשונים של חיל האוויר הישראלי. התגייס לצבא בשנת 1948, בגיל 17 וחצי, ושימש בתחילה כמטיל פצצות במלחמת השחרור. מתחילת שנות ה-50 עד תחילת שנות ה-70 שימש כטייס קרב. בין שלל תפקידיו היה מדריך בקורס טייס, מפקד טייסת, השתלם בתחילת שנות ה-60 בלימודי צבא גבוהים בפריז, ובתחילת שנות ה-70, בשליחות מתאם ישראל למשך שלוש שנים, שימש כיועץ לרמטכ"ל סינגפור להקמת חייל האוויר הסינגפורי. לאחר פרישתו מהצבא בדרגת אלוף-משנה היה טייס ניסוי בתעשייה האווירית, עד פרישתו מטיסה בסוף שנות ה-80.

בשיחות שהתקיימו במהלך השנה האחרונה (תשפ"ב, 2022-2023) סיפר אדם צבעוני, סבא שלי, על כמה מקרים מיוחדים בשירות שלו.

נחיתת האונס שהייתה לסבא ועל הקפיצה שלו ממטוס בוער

סבא מספר: "זה היה בשנת 1953, כשעדיה (הבת שלי) הייתה בת חודשיים או שלושה, ואני הייתי בפריסה של טייסת 101 של מוסטנגים באזור הדרום, במקום שהיו בו מסלולי עפר עוד ממלחמת העולם הראשונה: במסלול אחד כיום יש את מושב נתיב העשרה, ולא נשאר כלום מהדבר הזה, והמסלול השני, גם מסלול עפר, במקום שאחרי זה בנו עליו מסלול אספלט ונקרא היום "תימן" – וזה על יד חצרים, לא רחוק מבאר שבע. אז, הקונספציה בחיל האוויר הייתה שבמקרה של מלחמה מפזרים את המטוסים, כמו שעשו במלחמת העולם השנייה (ברוב הארצות), ומשם יצאנו לאימונים – אימונים שכללו תקיפות וקרבות אוויר, וליווי של מטוסים. יום אחד יצאה כל הטייסת בבת אחת – שמונה מטוסים זה כל מה שהיה (גם לא היו יותר מדי טייסים דרך אגב), וטסנו ככה: רביעייה אחת של מטוס תקיפה – מטוסים מפציצים שבאים להפציץ מקום כלשהו (באזור הנגב), מעליהם, שני מוסטנגים ששומרים עליהם – נותנים להם חיפוי למקרה שתוקפים את המפציצים, ומעל זה שני מטוסים שתוקפים צריכים לעבור ולתקוף דרך המטוסים שמגנים ואני הייתי בין התוקפים – היינו זוג, התקדמנו במישורי הערבה – פעם אחת נכנסנו לתקיפה ויצאנו, ואחרי זה, בפעם השנייה, פתאום, הלך המנוע! אז נשארתי עם מטוס דואה באוויר…

המנוע הפסיק לעבוד. אגב, הוא לא הפסיק לגמרי – הוא היה ב״סרק״, זאת אומרת לא היה כוח למנוע, כשאני פותח, זה כמו ללחוץ על הגז, אז לא הייתה תגובה, אבל הפרופלור המשיך להסתובב לו ככה והמנוע נכבה לגמרי. זה היה בגובה של כמה אלפי רגל, ואז הייתה לי האפשרות, קודם כל דיווחתי שאין לי מנוע ושאני מחפש מקום לנחיתת אונס. כמובן, הייתה לי גם האפשרות לנטוש את המטוס, אבל היה לי חבל, חשבתי שאם אמצא לי מקום שאפשר לנחות בו, ויש שם גבעות וואדיות, אולי באחד הואדיות…

לא יכולתי להמשיך לטוס למקום שממנו יצאתי, זה היה רחוק מאוד. יכולתי לנחות בקרבת מקום איפה שנפסק לי המנוע. ראיתי איזה ואדי שנראה לי מלמעלה די ״חלק״. אמרתי לעצמי: ״פה יכול להיות שאני אעשה סיבוב ואנחת..״, כמובן גם בלי גלגלים (יכולתי להתהפך); אז ככל שהתקרבתי ראיתי שבעצם הוואדי הזה הוא לא לגמרי חלק – הוא היה מלא אבנים, והבנתי שמשם כבר לא אוכל לקפוץ יותר, אז כיביתי לגמרי את המנוע, העפתי את החופה – עשיתי את כל ההכנות לנחיתת אונס, כמו שכתוב בספר.

העפת החופה התבצעה כי אז לא הייתה קסדה לטייסים. את החופה אפשר להעיף – החופה של הטייס – הטייס יושב, ומעליו יש חופה – המכסה של הטייס. מעיפים את החופה כדי למנוע מצב בו הטייס כלוא בפנים. הפקודה היא – לקראת הנחיתה להעיף את החופה, להיות קשור טוב (הייתי כל הזמן קשור), קסדה לא הייתה, להצליב את הידיים מול הראש וככה להתכופף קדימה ולהתפלל. וזה בדיוק מה שעשיתי, ונחתתי, והמטוס קפץ על האבנים, ולבסוף נעצר. הפרופלור כמובן התכופף והיה נזק. הכנפיים דווקא לא נפגעו כל כך. ואז, דבר ראשון התרתי את עצמי וברחתי מהמטוס, שאולי אם פתאום תהיה שריפה או משהו, שאני לא אהיה שם. ראיתי שאין שריפה, חזרתי למטוס.

זה היה קרוב לצהריים, בחודש יוני – היה חם נורא. אם זה היה ביוני אז עדיה הייתה בת חודשיים באמת. חזרתי למטוס, לקחתי את מכשיר הקשר וניסיתי להתקשר ולהודיע ״הנה אני פה!״. אף אחד לא טרח לבוא ולהסתובב אליי ולראות מה קורה. זה שהייתי בן הזוג שלו – הוא המשיך בתרגיל – הם ידעו ש"קורה משהו", אבל הם לא שמו לב. בקיצור, ניסיתי להתקשר – אני שמעתי אותם אבל הם לא שמעו אותי. התיישבתי שם והוצאתי מראה מיוחדת של טייסים בשביל לאותת, וניסיתי לנצנץ – שמישהו יראה. בסופו של דבר הם הבינו שצריך לחפש אותי איכשהו, אז הם חזרו בערך למקום הזה ומהנצנוץ הם ראו איפה שאני ואז הם ירדו נמוך כדי שאבין שהם ראו אותי. היה יום נורא חם, הם אפילו זרקו לי מימיות של מים – יש מימיות של טייסים שלוקחים בתור ציוד. היה לי ספר ״פוקט-בוק״ באנגלית בכיס – תמיד לקחתי איתי. אני זוכר את שם הספר: The Young Lions, אכן תרגמו אותו לעברית – קראו לו "כפירי אריות" – ספר מעניין מאוד על מלחמת העולם השנייה – ספר פציפיסטי על המלחמה. זה רומן, אבל מבוסס על מאורעות שהיו במלחמת העולם. ישבתי מתחת לכנף, קראתי את הספר וחיכיתי שיהיה טוב. הסתובבתי קצת וראיתי שיש שם עכבות וגם ״תוצרת״ של גמלים, אז הבנתי ששם היה איזשהו נתיב הברחה בין סיני. כל הערבה הייתה פרוצה – לא היה שם כלום, זה היה ב-1953, מדינת ישראל עוד לא השתלטה על המקום הזה כל כך.

הואדי הזה יותר קרוב לאילת מאשר לבאר שבע. אז הוא נקרא "ואדי חיאני" והיום קוראים לזה בעברית "ואדי חיון", זה לא רחוק מבסיס עובדה. יש את הואדי הגדול יותר ה"ג׳יראדי", הוא יותר צפונית, אבל לשם לא הגעתי. נחתתי שם, חיכיתי, ובערב בא פייפר עם מפקד הטייסת, נחת שם, ולקח אותי חזרה לבסיס. זה היה מטוס "מוסטנג 05" – המטוס היחידי שהיו בו תותחים במקום מקלעים. זה היה ניסוי שעשו בארץ, לשים ארבעה תותחי 20 מ״מ במקום ששה מקלעים של 05, ככה היה אצל האמריקאים ובכל מקום. החמשים היו נורא מבסוטים ש״נפטרו״ מהמטוס הזה שעשה צרות עם החימוש המיוחד הזה, אבל שלחו מטוס דקוטה עם צנחנים בשביל לאבטח את המטוס – עברו שם שיירות. צנח המפקד, ואחריו סגן המפקד, אחריו הרופא, והחייל הראשון ניסה לצנוח אבל נתפס בגלגל-זנב של מטוס הדקוטה (זה מקרה שקרה בעבר – הגלגל-זנב מועד לפורענות), והצליחו למשוך אותו בחזרה למטוס. אז הם נשארו רק שלושה לשמור על המטוס (אפשר היה להגיע גם ברכב להגיע, רק שזה לקח שעות ואת המטוס אי אפשר היה להוציא משם) היום יש אמצעים מכניים שלא בעיה להרים מטוס כזה. החליטו לפרק את כל מה שאפשר, בייחוד את החימוש, ואת כל המכשירים שאפשר להשתמש בהם, ונשאר שם מטוס עומד.

ידעתי איפה המטוס נמצא. היינו טסים לניווטים בערבה וזו הייתה אחת מנקודות החיפוש למצוא את המקום הזה, להגיע לשם. קראו לזה "שדה אדם". אני טסתי וראיתי את זה, ולאט-לאט כל הבדואים שהיו שם פירקו את המטוס, לקחו את המתכת ונשאר שם בסופו של דבר שלד קטן. אחרי הרבה הרבה שנים, טייס אחד שבקושי הכרתי, בחור צעיר, הוא ועוד חבר שלו, נסעו במקום הזה ופתאום גילו שיש מטוס נטוש. היה סיפור וכתבו על זה בעיתונים – זה הסיפור על נחיתת האונס.

בזמן אמת לא יכולתי לדבר עם סבתא, לא יכולתי לספר לה שזה קרה. גרנו אז בקריית-עמל. היו שם ארבעה בניינים נטושים של האנגלים. הבתים היו במעין "טבלה" כזו, כל אחד עם שני חדרים. ואנחנו גרנו באחד מהם והיו לנו כמה שכנים שגרו באותה צורה – השירותים והמקלחת בחוץ, ואם רוצים מים חמים היה צריך להסיק את העצים. אחרי זה עברנו לטבעון, בתקופה יותר מאוחרת. כשנטשתי את המטוס כמה שנים אחרי זה (גם מסוג מוסטנג), אז כבר גרנו בטבעון.

המוסטנגים הגיעו מעודפים של מלחמת העולם השנייה שקנו אותם באירופה – בהתחלה השיגו אותם מאיטליה אני חושב, הבריחו אותם – האמריקאים לא נתנו לנו מטוסים. יותר מאוחר קנו משוודיה, האמריקאים כבר אישרו ששוודיה יכולה למכור לנו. ואז הייתה טייסת גדולה של יותר משמונה מטוסים, וזו הייתה טייסת הקרב מספר אחת – "טייסת 101". היום זו טייסת של F-16. זה הסיפור.

והייתה גם נטישה, זה סיפור אחר.. היא הייתה גם כן ממטוס מוסטנג, מספרו 55 – מספר חמש אינו מספר מזל בשבילי כל כך כי הראשון היה 05 וזה היה 55. זה היה בשנת 1956, יום אחרי יום העצמאות של 56' – אני כבר לא הייתי בטייסת 101, אלא בטייסת 117 עם מטוס סילון, הייתי שם סגן מפקד הטייסת. עשו תרגילים של ירי על מטרה אווירית; מטרה אווירית היא מן שק שגוררים אותו כמה מאות מטרים אחרי מטוס שסוחב אותו, והמטוס שלקח אותו זה או מוסטנג או ספיטפייר.

ולמה אני מספר שזה היה יום אחרי יום העצמאות? כי לא הייתי אמור לטוס על על מוסטנג – לא הייתי בכלל בטייסת הזאת. אבל מי שהיה צריך לטוס היה הטייס אמנון הליבני ז"ל, שהוא שתה הרבה ביום העצמאות וכשהוא הלך לטוס הוא החל להקיא. ואז חיפשו מחליף. שאלו: "מי יחליף? איפה יש טייס מוסטנגים בשביל לגרור את המטרה?", אז אמרתי: "בסדר, אני אלך…" – רצתי מהר לטייסת 101, זה באותו בסיס אבל יש מרחק, חיפשתי מצנח, במוסטנג אתה צריך לקחת את המצנח, ללבוש אותו ואז להתיישב בפנים. חיפשתי וחיפשתי בארוניות של הטייסים, ראיתי ארון שכתוב "עזר ויצמן" – היתה לו שם ארונית, הוא כנראה בא לצנוח פעם אחת בחייו בטייסת 101, והוא שמר שם מצנח. אז אמרתי "עזר – בסדר, אני אקח את המצנח שלו", אבל עזר גדול, בטח המצנח יהיה נורא גדול עלי.

סבא אדם בתא הטייס, תחילת שנות ה-60

כשלבשתי אותו במטוס התברר שהוא לחץ עליי נורא. זאת אומרת הוא היה קטן, אני לא יודע איך עזר לבש אותו, אם בכלל, אולי סתם היה לו מצנח והוא לא השתמש בו בכלל. גררתי את המטרה, זה היה בגובה 15,000 רגל מעל הים, בין נתניה לחיפה, משהו כזה. טיסה ישרה, כשמדי פעם בא מטוס ו"מרביץ" צרור למטרה (הנגררת) מאחוריי. פתאום קרה לי משהו בתא של הטייס, הייתה התפרצות של מים רותחים – מלא עשן – עשן ואדים – היה חם נורא, לא ראיתי כלום – לא ראיתי את קצות האצבעות שלי, גם לא הייתי לבוש בסרבל טיסה – הייתי במדים כי היה צריך לרוץ מהר מהר לעשות את זה, אז אמרתי שאטוס ככה, במדים. זכרתי במקרה מה צריך לעשות דבר ראשון – להעיף את החופה, כדי שאדע, כדי שאראה משהו ושלא יהיה לי חם כל כך. העפתי את החופה, ואז ראיתי שאין לי מה לעשות שם, אז התרתי את עצמי מהחגורות ויצאתי החוצה. בשביל לצאת לא היה כיסא מפלט, היה צריך לצאת לכנף הימנית כי הפרופלור מסתובב ימינה ואז זה עוזר לך לצאת, ומשם, איך אומרים? לצאת החוצה…זה הכל היה על הים, במרחק של בערך עשרה מייל מהחוף – קרוב לעשרים קילומטרים נגיד. יצאתי החוצה. איך משכתי את הידית של המצנח בשביל לפתוח אותו? אני לא זוכר, אבל משכתי – עובדה, המצנח נפתח. ואז, דבר ראשון שעשיתי היה ללחוץ על הסטופר של שעון הטייסים שהיה לי. לחצתי על הסטופר והייתי מבסוט: "הנה אני בשמיים…". התגלגלתי לכנף המטוס. אפשר להגיד זחלתי. המטוס בנתיים טס ישר, זה היה המזל שלי..

יונה: באותה מידה הוא יכול היה לצלול…

סבא: בסוף הוא צלל, כן. אני ראיתי אותו צולל – ראיתי לאן הוא נכנס. אחרי 14 דקות הגעתי מהים בדיוק לחוף של קיסריה. לפני האקוודוקט – אם הייתי נוחת עליו זה היה לא טוב, ואם הייתי בים, זה גם לא היה כל כך טוב. אז נחתתי בדיוק על החוף. היות ואני עברתי לימודי צניחה, קורס צניחה עשיתי אחרי כן, אז ידעתי איך צריך לעשות גלגול.

הייתה רוח מאוד חזקה – אימונים לא עושים ברוח כזאת, אז אני קצת נגררתי, היות והייתי בלי סרבל ושרוולים מקופלים, מדים, אז נשרטתי בידיים. והיות והמצנח היה קטן זה גם לחץ עלי ועשה לי כל מיני חבורות. בסופו של דבר הצלחתי להשתחרר מהמצנח וחשבתי "נו, מה עושים…?"- חוף גדול… פתאום אני רואה במקום די רחוק על החוף שעומד טנדר, הלכתי אליו והיו שם שלושה אנשים והתחלתי לדבר איתם עברית אבל הם לא הבינו עברית, הם דיברו אנגלית. אחרי זה התברר שהם היו שם בחיפושי נפט. אמרתי להם: I've just came here now – הם לא ראו אותי קודם אז הם לא ידעו. שאלתי אותם Can you give me a ride?

לקחתי את המצנח יחד איתי, הם לקחו אותי בבגאז' של הטנדר שלהם והביאו אותי לקיסריה, לתחנת משטרה שם. קיבלו אותי בתחנה יפה מאוד. הייתי כולי מאוד מלוכלך עם חול של שפת הים, הצלחתי לנער רק חלק, הייתי קצת רטוב מכל העניין, אבל זה היה קיץ אז זה לא היה נורא. בסופו של דבר שלחו לי גם מכונית מהבסיס, מרמת דוד – חזרתי לבסיס וסיפרתי מה היה. קודם כל חשדו בזה שבא לעשות את הירי שהוא ירה ופגע בי, אבל זה לא היה זה. מה שהתברר ממה שיכולתי לחשוב שקרה (וזה מה שקרה), הוא שהתפוצץ צינור של נוזל קירור של המנוע שעובר מתחת לתא הטייס. הנוזל הזה נקרא 'גלייקול', מן תערובת כזאת שמקררת  אבל היא בעצמה בטמפרטורה של 130 מעלות, אם נדייק – 132 מעלות, אז זה מה שהתפוצץ וזה מה שפתאום ריסס אותי עם כל הדברים. אבל לא ראיתי כלום. ברגע הראשון, שוק – פתאום כלום לא רואים, אבל מיששתי בשביל להעיף את הידית – לא ראיתי אותה. השעון הפסיק לעבוד ברגע שפגעתי באדמה, ואז ראיתי שהצניחה נמשכה 14 דקות.

יונה: צניחה של 14 דקות, זו צניחה מאוד ארוכה.

עדי: איך הפעלת את זה? מי חושב על להפעיל את הטיימר כשמתחיל דבר כל כך מסוכן?

סבא: אין לי מה לעשות, אני מרגיש שאני תלוי על מצנח אז אני מפעיל טיימר. השעון "הלך פייפן" בגלל שהוא קיבל מכה אז הוא נעצר, אבל לפחות ידעתי כמה זמן, ולפי הרוח שהייתה היה אפשר לחשב באיזה מרחק. אני ראיתי תוך כדי צניחה שני דברים: קודם כל ראיתי את המטוס בלהבות, ממש נשרף ונכנס לים, ראיתי את זה מרחוק. דבר שני, תוך כדי שאני צונח היה עוד טייס, אלדד פז, כשהוא גרר מטרה. אני הייתי בגובה של 15,000 רגל והוא היה בגובה של 10,000 רגל, והוא הסתובב שם באותו מקום שאני הייתי. הוא ראה פתאום את המצנח שלי והתחיל להסתובב מסביבי "בשביל לראות" – אני רואה אותו מסתובב, והמטרה שהוא גורר קרובה למצנח שלי, ואז אני עושה לו תנועות של "לך מפה!" – הוא לא הלך, הוא הסתובב – הוא לא פגע בי כמובן. לבסוף, כשפגשתי אותו אמרתי לו: "אלדד, מה עשית? אתה סיכנת אותי, עשיתי לך לך מפה…!", אז הוא אמר "חשבתי שאתה עושה לי שלום."

בסוף הגעתי מאוחר הביתה, הלכתי להתרחץ ואימא ראתה שכולי סימנים כחולים, לא הייתה לי ברירה אז סיפרתי לה מה היה… זהו.

עדי: מה היית אמור לעשות בטיסה הזאת?

יונה: הוא גרר מטרה…

סבא: "מטרת ירי" זה מן שק גדול שנגרר על ידי כבל שקשור למטוס קרב. המטוס גורר את זה, המטרה היא כמה מאות מטרים מאחורה, יורים על המטרה, יורים גם בזווית בשביל לא לפגוע במטוס שגורר. במקרה הזה עוד לא היה אפילו ירי.

יונה: איכשהו זחלת על הכנף ואז קפצת.

סבא: לא. לא זחלתי וקפצתי. הגעתי לכנף ונגררתי למטה… הרוח העיפה אותי ואז אני פתחתי את המצנח.

יונה: אז יש כמה רגעים עוד לפני שהמצנח נפתח, ואתה באוויר…

סבא: זה לא רגעים, זה שניות. איך פתחתי את המצנח? אני לא זוכר…

יונה: אבל למה אתה כל כך מתפלא איך פתחת את המצנח? כי זה מסובך, או שלא היית מיומן לזה?

סבא: לא שאני מתפלא, אני לא זוכר… אני זוכר בדיוק איך הכול קרה ואיך פתחתי את החופה ויצאתי, וכשהייתי בחוץ, וכשהתחלתי ליפול, ואז, בשלב מסוים פתחתי את המצנח, ואיך בדיוק? אני לא זוכר. אני יודע שמושכים כדי לפתוח מצנח, אבל אני לא זוכר את הקטע הזה. זהו, זה מה שהיה. היום יש כיסא מפלט שמעיף אותך, מעיף את החופה, פותח את המצנח (בגובה 10,000 רגל, לא מעל); אתה נופל "נפילה חופשית" עם הכיסא. בגובה 10,000 מטרים יחידה ברומטרית מודיעה להיפרד מהכיסא. יצא שאני היחיד בארץ שהצליח לצאת ממוסטנג – היו עוד מקרים שאנשים ניסו לצאת ולא הצליחו – הם היו בסיטואציה אחרת… לי היה מזל שטסתי ישר ובגובה.

עידן: אז איפשהו בים התיכון יש את המוסטנג הזה – זה אוצר…

סבא: הוא ישנו, אני יודע אפילו איפה הוא…

עידן: אולי יש שם אוצר.

סבא: בטח יש דגים שחיים איתו. יום אחד אם מישהו ירצה לחפש אז אני אגיד לו איפה.

יונה: יכול להיות שאם לא הייתה רוח חזקה היית נוחת בים?

סבא: בטוח. ובים זה סיפור יותר מסובך.

יונה: אפשר לטבוע…

סבא: יש חגורת הצלה אבל זה לא פשוט…

שירותו של אדם בחיל האוויר

"קודם הייתי טייס, אחרי זה הייתי סגן מפקד טייסת, אחרי כן הייתי מפקד טייסת בבית הספר לטיסה. זה היה בשנת 1956; חודש לפני מבצע קדש קיבלתי פיקוד על טייסת מתקדמת, כך קראו לה אז בבית הספר לטיסה, ואני אגב שיניתי את השם מ"מתקדם' ל'בסיסי" – עד היום קוראים לזה בסיסי. במבצע קדש טסתי, אבל לא בטייסת הזאת. חזרתי לטייסת האם שלי, טייסת 117 בקדש.

בטייסת אין מספר טייסים קבוע, אבל נגיד מינימום של שנים-עשר טייסים עד שלושים טייסים. ביום כיפור, בטייסת שטסתי בה, טייסת 110, היו ארבעים טייסים כי צירפו טייסים מטייסת אחרת והיו לנו הרבה מטוסים. אחרי זה עברתי למטה – הייתי ראש מדור מבצעים, אחרי כן קיבלתי פיקוד על טייסת "קרב על רעות". אחרי זה נסענו לפריז ולמדתי שם שנה ב- École Supérieure de Guerre, בית הספר ללוחמת אוויר.

סבא אדם בטיסת אימון, קרוב לקרקע, במטוס מוסטנג

אחרי זה חזרתי לארץ, הייתי מדריך בפו"ם (המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה), ושם הייתי ראש ענף של תכנון ואמצעי לחימה – שני דברים שאין ביניהם קשר, אבל היו לי הרבה מדורים – מדור ניסויי טיסה ומדור תכנון ומדור אמל"ח – אולי חמישה מדורים. בינתיים הייתה מלחמת ששת הימים ואני עזבתי את המטה והלכתי לרמת דוד ונהייתי שם טייס פשוט בטייסת. קראו לזה "הסבות חירום" – מי שבחיל האוויר ועוד לא במילואים אז הוא בא לטייסת האם שלו. זה היה בששת הימים, טסתי על ווטור. מטוס הקרב הראשון שהמריא במלחמת ששת הימים – זה אני הייתי, ועד היום לא פרסמו את זה, ראיתי פרסום רק בספר אחד. אני לא יודע למה לא מדברים על זה, לא מזכירים שבעצם הייתי במטוס של לוחמה אלקטרונית. הראשון שהגיע למצרים, זה אני הייתי בשביל לחסום את המכ"ם שכל מטוסי התקיפה של חיל האוויר יוכלו לעבור שם בלי שיראו אותם. ואני האחרון שנחתתי גם.

זה היה משהו סודי מאוד. אני הייתי שותף סוד לזה – הייתי אחד משני הטייסים היחידים שעשו את הניסויים במטוס עם המתקן הזה. זה היה מתקן מיוחד ששמו על המטוס. אחרי זה עשיתי תקיפות בסוריה, חטפתי כמה חורים במטוס, מהריקושטים שלי. אחרי זה, חזרתי לג'וב שלי, ואז נשלחנו לסינגפור – עשיתי שם כבר כמה שנים. בינתיים היינו בהפסקה – מעין חופשת מולדת, ואז הייתה מלחמת ההתשה שהתחילה אגב עוד כשהייתי פה, לפני סינגפור. הייתה התשה שלא יודעים עליה כל כך נגד ירדנים – הם ירו בתותחים – תותחים ארוכי טווח, ואנחנו התקפנו אותם. היה מקרה בלילה עם אוניית חיל הים שטבעה, ואני טסתי (קראו אותי בדחיפות) כדי להאיר את המקום, כדי שההליקופטרים יצילו את מי שאפשר. אחרי זה נסענו לסינגפור, ובחופשת המולדת, בכל זאת, הייתה ההתשה, אז באתי לטייסת והתחלתי לטוס שם. בהתחלה נתנו לי רק ל"א, ואחרי חודש היינו צריכים לחזור לסינגפור ואני אמרתי "אני לא חוזר עד שלא נגמרת פה המלחמה…". ההתשה הייתה מלחמה רצינית – נהרגו שם מאות אנשים, יותר ממלחמת קדש. בסופו של דבר ההתשה נגמרה, חזרנו לסינגפור. אגב, כשהגענו לסינגפור קיבלתי דרגת אלוף-משנה. עשרים שנה בדיוק אחרי שהתחיילתי לחיל האוויר, בשנים-עשר לאוגוסט, בדיוק עשרים שנים אחרי, אחרי 48'.

התפקיד בסינגפור

רשמית הייתי יועץ לשר ההגנה להקמת חיל האוויר. אבל למעשה הבאתי עוד שני אנשים שהיו צוות שלי, האחד מאיר שפר ואחד שבתאי כץ, אחד עסק בהדרכה והשני בעניינים טכניים, והתחלנו להקים את חיל האוויר כי בסינגפור לא היה כלום – היו שני טייסים, הם היו  קצינים בצבא סינגפור והם טסו במטוסים קלים והיה צריך להתחיל את הכול מההתחלה. הסינים הם קטנים, ומטוסי ההדרכה היו מטוסים בריטיים, אז היה צריך למדוד אותם, ואז הייתה בעיה – הראייה. אצלנו בחיל האוויר, מבחני ראייה, ומי שלא רואה פרפקט.. אז אמרתי לעצמי שחמישים אחוז מהסינים משקפופרים, ודבר נוסף, שבמלחמת העולם היו יפנים, שמונים אחוזים מהם היו עם משקפיים – אז הם לא טסו…? (בסוף גם אני טסתי עם משקפיים), אז שלחתי לקצין הרפואה שאמר שבמגבלות מסוימות אפשר, ואז גם שינו את המגבלות בחיל האוויר (הישראלי). זאת אומרת, טייס שהוא לא לגמרי פרפקט לא יכול להיות טייס קרב, אבל כן יכול להיות טייס תובלה או טייס הליקופטרים. גם אני, כשטסתי במלחמת יום כיפור, בתור מילואימניק, טסתי עם משקפיים וראיתי יותר טוב מכל אחד אחד…

כשחזרנו מסינגפור החלטתי שאני משתחרר – הייתה לי הזדמנות בגיל ארבעים כבר להיות פנסיונר, ואז היו לי שתי אפשרויות – או להיות באל-על או אולי משהו אחר. השתכנעתי בסופו של דבר שאני רוצה את "המשהו האחר" ולהמשיך לתרום למדינה בצורה משמעותית, ולכן בחרתי להיות טייס ניסוי.

הזוית האישית

יונה: בעיניי הסיפורים שדיברנו עליהם, והחוויות שצבר סבא שלי הם מרתקים, ומעוררי הערצה. בנוסף, זה מפחיד לחשוב שחווה דברים כאלו שאינם קשורים למציאות שלי כיום, אך נותנים תקווה כי הוא הצליח להקים משפחה, ולייצר חיים נעימים לעצמו ולסובבים לו.

אדם: טוב שהסיפורים האלו מתועדים. היה משמעותי ומשמח לספר אותם ליונה ולשאר בני המשפחה. אהבתי מאוד לטוס וכאן חלקתי שני אירועים לא קלים שהיו יכולים להגמר באסון, וניצלתי מהם במזל גדול.