מאגר סיפורי מורשת

שמי אופיר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם דודי סמי, יחד אנו מתעדים את סיפור חייו של סבא יחזקאל שרקצ'י ז"ל, ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

החיים בעיראק

סבי יחזקאל שקרצ'י ז"ל נולד בשנת 1925 בעיראק בעיר בגדאד. סבי היה הבכור מבין ארבעת הילדים במשפחה, היו לו שני אחים ואחות. המשפחה התגוררה באזור שכולו היה מאוכלס ביהודים. ברחוב היו בתי כנסת רבים, היו כעשרה רחובות באזור שבכולם גרו יהודים, ולכן גם היה ריכוז גדול של בתי כנסת. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב מאוד. המשפחה הייתה אמידה. למשפחה היה בית מלאכה גדול לייצור ולמכירה של דברי מתיקה. זהו המקור לשם המשפחה "שקרצי" – בערבית משמעות המילה "שקר" היא סוכר, כלומר אנשים שמייצרים דברי מתיקה וסוכר.

בית המלאכה היה מחולק לשני חלקים: בחלק אחד ייצרו ממתקים, ובחלק השני עסקו במכירתם. בבית המלאכה היו ארבעה פועלים שעסקו בייצור הממתקים, ואילו בני המשפחה עסקו במסחר. בנוסף לממכר הממתקים עסק אביו של סבי, ציון – סבא רבא שלי, ביבוא קמח, סוכר, תה ונייר לעטיפת ממתקים. הוא גם עסק במסחר בכל המוצרים שייבא. בנוסף, היו גם מאכלים מיוחדים שיוצרו בחנות. למשל, ממתק שעשוי מחבושים. את החבושים היו מייבשים, חותכים ומפזרים עליהם שקדים טחונים וקוקוס – מאכל זה נקרא "לוזינה". כמו כן היו מכינים סוכריות מיוחדות במילוי שקדים. בעיראק היה דבר נדיר שנקרא "מן" – בצפון עיראק היה יורד בלילה טל מתוק ונאסף לחתיכות גדולות, שמהן היו מכינים דבש ומייצרים סוכריות לבנות שהיו אהובות מאוד על כולם.

אביו של סבי היה איש עסקים ממולח והצליח מאוד בניהול העסק. עם זאת תמיד הקפיד לנהוג ביושר ובהגינות בכל עסקיו, והעביר לילדיו ולמשפחה ערכים חשובים אלו. בנוסף, אביו של סבי היה גם בורר בקהילה היהודית – מעין פוסק, שופט שיישב סכסוכים ומחלוקות בין אנשים בקהילה. הוא היה אדם מכובד ומוכר בקהילה היהודית, ומדי ערב היו מגיעים לביתו עשרות יהודים לייעוץ וליישוב סכסוכים. סבי למד מאביו את מלאכת המסחר, ועזר בניהול בית המלאכה במקביל ללימודיו בבית הספר. הבית שבו גרה המשפחה היה גדול ומרווח מאוד, היו בו 16 חדרים. בנוסף למשפחה שמנתה שש נפשות, גרו בבית גם הוריו של סבי וגם סבו וסבתו. בימי החורף טמפרטורת הבית הייתה נמוכה מאוד, והקור ששרר בו היה חזק. בני המשפחה חיממו את הבית באמצעות שטיחים פרסיים ענקיים שנפרסו על הקירות, על הרצפה ועל הספות. כמו כן, חיממו את הבית, וכך גם את "האווירה", באמצעות גחלים שלתוכם היו הילדים זורקים ערמונים (פרי דומה לאגוזים) ומחכים שיתפוצצו כדי לאכול אותם ביחד. לעומת זאת בימי הקיץ החמים והיבשים, בני המשפחה היו יורדים אל המרתפים כדי לקרר מים לשתייה בכדי חרס, אותם היו מכסים במפות לבנות ורקומות. בלילות הקיץ החמים היו בני המשפחה ישנים על הגגות.

המסורת היהודית הייתה חלק חשוב בחיי המשפחה. המשפחה שמרה על המסורת ועל המצוות של הדת היהודית. הם עשו זאת מתוך אהבה ואמונה אמיתית בדת היהודית. בני המשפחה שמרו על השבת, חגגו חגים, שמרו כשרות, הניחו תפילין, התפללו והלכו לבתי הכנסת. בליל שבת היו מתאספים בבית כל בני המשפחה והשכנים, ויושבים מסביב לשולחן לארוחה חגיגית לכבוד שבת. השולחן היה מלא במאכלים מיוחדים, כולם מעשה ידיה של אמו של סבי, רחל – סבתא רבתא שלי, שהייתה עקרת בית ובשלנית מעולה. סבי יחזקאל אהב יותר מכל המאכלים את החמין שהכינה אמו לשבת בצהרים.

יחסם של השלטונות ליהודים באותה תקופה היה טוב והם לא הופלו לרעה, דבר שאפשר להם לקיים אורח חיים יהודי דתי. למרות הנוחות, השפע והעושר בני המשפחה היו מלאי תקווה, ציפייה וחלומות להגיע לארץ הקודש – ארץ ישראל. סבי וכל אחיו למדו בבתי ספר פרטיים שכולם היו שייכים לקהילה היהודית והיו תחת פיקוח משרד החינוך העיראקי. בבית הספר למדו בנפרד בנים ובנות. הבנים היו לבושים בחליפות ועניבות, והבנות לבשו חצאיות ארוכות. בבית הספר למדו גם תורה. השפות שנלמדו בבית הספר היו: עברית, ערבית ואנגלית. בעיראק סיים סבי את לימודי בית הספר היסודי ואת לימודי התיכון. סבי יחזקאל היה תלמיד מצטיין וזכה במקום הראשון כתלמיד הטוב ביותר בכל בתי הספר היהודיים בבגדאד. סבי אהב מאוד לקרוא ספרים, הן כילד והן כמבוגר, והיו לו תחומי עניין רבים כמו: גאוגרפיה (הוא ידע דגלי מדינות וערי בירה בדיוק כמוני…), היסטוריה, רפואה, תזונה נכונה ועוד. כמו כן, הוא היה שחקן פינג פונג מעולה ואהב לרכוב על סוסים. סבי ואחיו היו חברים בתנועה הציונית, שם למדו עברית (כתיבה, קריאה ודיבור) ושם סיפרו להם על ארץ ישראל. שפת הדיבור של בני המשפחה הייתה עיראקית יהודית – ערבית יהודית שדוברה בפי יהודי עיראק.

יחס השלטונות ליהודים ופרעות הפרהוד

לפני מלחמת העולם השנייה מצב היהודים בעיראק היה טוב מאוד. הם נהנו מחופש בתחומים שונים: דת, כלכלה, חינוך וכדומה, ומעמדם המשפטי היה זהה למעמד המוסלמים. הם בלטו בתחומי המסחר והבנקאות ורמת ההשכלה בקרבם הייתה גבוהה. במלחמת העולם השנייה תמכו מנהיגי עיראק בהיטלר, והחלה אנטישמיות כלפי היהודים, ששיאה היה בפרעות פיזיות נגד היהודים, הידועים בשם "הפרהוד". פרעות אלו פרצו בבגדאד בחג השבועות תש"א, יוני 1941. בפרעות נרצחו יהודים רבים ורכוש רב של היהודים נבזז. אמנם משפחתו של סבי לא נפגעה ישירות מהפרעות, שכן הפורעים לא הגיעו לביתם, אך חברים של המשפחה הותקפו, כאשר האב והאם נרצחו לעיני שני ילדיהם הקטנים שנותרו יתומים. סבי נהג לספר שמאז הפרעות המשפחה הבינה ש"אין אמונה בערבים" ושאין ליהודים עתיד בעיראק. דבר זה גרם בסופו של דבר לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע "עזרא ונחמיה".

בשנת 1947 הכיר סבי יחזקאל את סבתי רחל. היא הגיעה לחנות הממתקים של סבי לקנות דברי מתיקה למשפחה, שם הכירה אותו ופגשה בו לראשונה. כעבור זמן קצר הם נישאו. החתונה נערכה על גדות נהר החידקל והייתה מפוארת. היא נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות. לאחר שנה בדיוק, עם קום מדינת ישראל ב-1948, נולד בנם הראשון – דודי סמי, שסייע לי בכתיבת תיעוד זה.

מעיראק לישראל

לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 ועם יציאתם של כוחות צבא עיראקיים למלחמה נגד ישראל, הוכרז בעיראק משטר צבאי בחסותו גברו ההתנכלויות ליהודים. הם נעצרו, נכלאו או נרצחו, חלקם נרצחו בתלייה. היהודים החזיקו במשרות בכירות כמו: פקידי ממשלה, בתי משפט, בנקאות, בצבא ובמסחר. היהודים פוטרו ממשרותיהם. האפליה החברתית והכלכלית ששררו לאורך כל שנות הארבעים גברה. ביולי 1948 הגדיר הפרלמנט העיראקי את הציונות כפשע פלילי, שהעונש עליו נע משבע שנות מאסר ועד מוות. למרות זאת גברו האהדה וההערצה לציונות, רגשות גאווה ליוו את הקמת מדינת ישראל ואת ניצחונותיה בשדה הקרב.

בשנת 1950 התירה ממשלת עיראק ליהודים לעזוב את עיראק, בתנאי שיוותרו על אזרחותם, על ממונם ועל רכושם. יהודים רבים, ובהם בני משפחתו של סבי, השאירו את כל רכושם ויצאו מעיראק חסרי כל. בשנת 1951 עלה סבי עם משפחתו במבצע העלייה "עזרא ונחמיה" בטיסה מעיראק לשדה התעופה "בן גוריון". באותה עת, עלתה לארץ ישראל כל משפחתו של סבי, שכללה הורים, סבים, סבתות, דודים וילדים, מלבד אחיו של סבי – שאול. הוא עלה ארצה עוד לפני קום המדינה, דרך התנועה הציונית באופן בלתי לגאלי. בדרך עבר תלאות וקשיים רבים, אך בארץ ישראל משפחתו שבה ופגשה אותו והם חיו ביחד שנים רבות.

בשדה התעופה בן גוריון לנה המשפחה לילה אחד באוהלים. למחרת היום חילקו תעודות זהות למבוגרים והסיעו אותם ברכבת למחנה "שער עלייה" בעתלית. במחנה לא המתין להם איש, והמשפחה התמקמה באוהל ונשכבה לישון על הקרקע. בלילה, בעת שישנו, נגנבו כל החפצים שהיו ברשותם. המשפחה שהתה במחנה כחודש ימים ולאחר מכן העבירו אותם לבית עולים בפרדס חנה, שם שהו כשלושה חודשים. משם הם הועברו למעברת פתח תקווה, שהייתה באזור כפר סירקין.

במעברה הם גרו באוהלים, שם תנאי החיים היו קשים וגרועים מאוד. במעברה נשארה המשפחה בין השנים 1951- 1957. בכל התקופה היה מצבם הכלכלי קשה מאוד בגלל מחסור בעבודה ובגלל תנאי מזג האוויר. לאט לאט הם התגברו על הקשיים ומצאו מקורות פרנסה. סבתי מצאה עבודה במפעל וסבי עסק במסחר במוצרי מזון. מאוחר יותר עברו לגור בצריף קטן בפתח תקווה, ברחוב פינסקר, ולאחר שמונה שנים רכשו דירה בבניין באותו רחוב, שם נשארו כל חייהם. לסבי וסבתי נולדו שלושה ילדים: שני בנים ולאחר עשרים שנה, נולדה בת הזקונים – אמי נאווה. לסבי וסבתי נולדו שבעה נכדים. סבי וסבתי עמלו יחדיו בגידול הילדים, ודאגו למלא את כל מחסורם, למרות התקופות הקשות שעברו במהלך חייהם. הם השקיעו רבות בחינוך הילדים וחינכו אותם לערכים של עזרה לזולת, יושר, כיבוד אב ואם וכיבוד כל אדם באשר הוא.

מדי פעם, בעיקר בשבתות, סבי יחזקאל היה מאזין למוזיקה ערבית, הדומה למוזיקה ששמע בילדותו בעיראק ונהג לספר בנוסטלגיה על ילדותו, על נהר הפרת והחידקל, על חיי העושר והפאר בעיראק ועל יהדות בבל המפוארת. עם זאת, תמיד נהג לומר שאין ליהודים מלבד מדינת ישראל, והודה לאל על המשפחה הנפלאה שהקים ועל כל הטוב שזכה לו בחייו.

הזוית האישית

אופיר הנכד המתעד: תיעדתי יחד עם דודי סמי (בנו של סבי) את סיפור חייו של סבא יחזקאל ז"ל. במשפחתי נוהגים לומר שאני דומה לסבי, הן מבחינת האופי והן מבחינה חיצונית. אני גאה להיות הנכד של סבא יחזקאל ומתחייב להמשיך את דרכו ואת הערכים שהוא הנחיל למשפחה. נהניתי מאוד לשוחח עם דודי סמי, יחד התרפקנו על העבר ועל זכרונות חייו של סבא יחזקאל. דודי התלהב מאוד מתכנית הקשר הרב דורי ואמר שזוהי הזדמנות מצוינת לתעד את ההיסטוריה של המשפחה ולהנציח את סבא יחזקאל האהוב והמיוחד. גם אני התרגשתי לתאר את סיפורו של סבא ואני מקדיש תיעוד זה לזכרו.