מאגר סיפורי מורשת

פרולוג

שמי אברהם ששה שדה ואני הסבא של אוריה זכאי. אמה של אוריה היא בתי הבכורה מיטל והיא נשואה לחתני אביעד זכאי. יש להם שלושה ילדים: עידן, אוריה ואריאל .יש לי עוד שני נכדים מבתי חן אשר נושאת את שמה של אמי -חביבה, והיא נשואה לאסף ולהם שני בנים: אלון ואיתמר. מאור בני האמצעי עדיין רווק. והוא נושא את שם חמי, אביה של רעייתי ארלט.

אני הבכור למשפחה ענפה של חמישה אחים ושתי אחיות. עם הנכדים והנינים, כולנו שבט גדול, יוצאי חלציהם של אבי יוסף שאשה ואמי חביבה לבית שליים עליהם השלום, שניהם הלכו לעולמם וזכו לראות את בניהם ובני בניהם לדורותם.

אנו שומרים על מסורת ארוכת ימים שכוללת חוץ ממפגשים רגילים, התאספות שלנו פעמיים בשנה בקביעות וללא חיסורים – בחוה"מ פסח וחוה"מ סוכות – נאספים כולנו – גדולים וקטנים – ליום כיף בו אני מוליכם לטיול רגלי ברחבי הארץ, מספר קצת היסטוריה, מעלים זיכרונות, מארגנים משחקי חברה ועושים משתה על האש. פעמיים בשנה חובה. חודש לפני האירוע אני מפיץ לכולם את חלוקת המטלות ואת התכנית לאותו מפגש שכולם מצפים לו.

על הקשר בין הדורות אנו שומרים על פי מסורת שראשיתה בשנות הששים שתימשך עד אחרית הימים: מדי שנה, אבי בנה סוכה. הקישוט המרכזי היה – כיסא קטן שאבא עיצב במו ידיו בנגריה, בהצבתו בסוכה, כוסה בפרוכת יקרה ועוטר ברימונים מוכספים. במשך החג אבי היה טומן בכיסא סידורי תפילה ואת סדר האושפיזין. לימים, אבי העביר לי את הכיסא על ציודו ואת רקמת הבד שאימא רקמה בקישוט הסוכה. מדי שנה אני מקיים מצוותו של אבי בהצבת הכיסא וקישוטו ובהנחת הרקמה על חזית הסוכה שאני בונה בחצר ביתי. בעוד שנה, אעביר לאחי הצעיר ציון את הכיסא על ציודו למשמרת דורות והוא יעבירו לבכורו – ספי – ששמו כשם אבי יוסף, ולאחותו ששמה כשם אמי – חביבה.

להלן קטעים המספרים דרכי – את מסורת הדורות במשפחתנו, עת הוריי חיו בגולה שעל גדות החידקל, במסופוטמיה, היא עיראק ובירתה – בגדד. עת גלו אבותיי הכוהנים מא"י בשנת 586 לפנה"ס והוגלו אל בבל עד שנת 1951.

עיראק/בגדד והעלייה לארץ ישראל

נולדתי בעיראק, בעיר בגדד בתאריך 18.7.1045, סמוך לנפילת גרמניה וסיום מלחמת העולם השנייה. אין לי זיכרונות רבים מתקופה זו, כי עלינו לא"י בשנת 1951. קיימים זיכרונות עמומים של טיולים במוצאי השבת על גדת החידקל, שם נהגו יהודים רבים להתכנס ולאכול דגים על גחלים לוחשות, על פיתות עירקיות ענקיות עמוסות סלטים ומיני חמוצים. לא זכור לי שהייתי בבית ספר. לדברי אמי, הייתי קטן מללכת לבית ספר או לתלמוד תורה.

זיכרון אחר מאותה תקופה היה "החדר הסגור". הבית שגרנו בו היה גדול עם חצר פנימית ומדרגות מפותלות שעלו לגג. שם נהגנו לישון בלילות הקיץ הלוהטים, הואיל ולא היו מזגנים באותה תקופה. והיה גם חדר אחד נעול, שרק אבי היה מסתגר בתוכו. גם אימא לא הורשתה להיכנס לשם. מדי פעם שמענו ממנו רחשים מוזרים ותמוהים. לימים נודע לי כי בחדר ההוא היה מכשיר קשר של ה"תנועה", היא התנועה הציונית בעיראק ואבי נמנה עליה. את כל זה למדתי רק כשבגרתי והייתי קצין בצה"ל ואבי סיפר לי את סיפורו. זיכרון עמום אחר שאני זוכר, היה מטחי תותחים שכל הסביבה חיכתה להם בערב, כשבישרו את סיום ימי הצום של חג הרמדאן.

אבי יוסף ששה ואמי חביבה ששה נישאו צעירים. בעיראק נולדנו -אני הבכור אברהם, יעקב ודוד שנולד בפסח שלפני יום העצמאות בשנת 1948 .זו המשפחה שעלתה לארץ במאי 1951. עלינו לארץ אחרונים, כי אבא דאג שכל המשפחות שלנו יעלו לא"י, חלקן הוברחו דרך איראן וחלקן במבצע העלייה הגדול שאירגן שלמה הילל. סבי, אביה של אמי, לא רצה לעלות, אבל משנפל חשש שעומדים לאסור את אבי, הריצו אותנו עם מעט בגדים והעלו אותנו על מטוס "נורד" וסבי אליהו ז"ל "נאלץ" להצטרף. במקום אבי נאסר אחד מבני משפחתו ששמו היה גם כן יוסף שאשה, שעקבותיו נעלמו מאז ועד היום.

נחתנו בלוד אחרי טיסה שכולם הקיאו בה בשל כיסי אוויר. ירדנו בכבש המטוס, אבי כרע ברך וברך את ברכת "שהחיינו ו וקיימנו והגענו לארץ ישראל". חלפו מספר דקות וענן של די.די.טי אפף אותנו. זו טראומה שכל עולי עיראק זוכרים מרגעי נחיתתם על אדמת ארץ הקודש. חששו מכינמת ומיני מריעין בישין שנביא אתנו מחו"ל..

ראשית הקליטה והמעברות

עברית לא ידענו. אבא ידע מספר מילים. תופעה מדהימה. כולם התפללו בעברית, שפת הקודש, אבל לא הבינו מילה. שתי המזוודות שהבאנו מעיראק נפרצו ואבי זיהה אותן, כי הפורצים שכחו להכניס חזרה את העניבה שחיטטו בה. היינו בעתלית כשבועיים, ב-" שער העלייה" המיתולוגי. שם המתנו לעבור למגורים באחד המקומות בארץ.

כך נשלחנו למעברת מגדל, הכפר הערבי שעל חורבותיו תקום העיר אשקלון. נתנו לנו אוהל ונסעו. הייתה זו שכונה של ארבעה אוהלים עם ברז מים בלבד. לא שירותים, לא מקלחות וללא כל אמצעי תאורה. אבי שינס מותניו וחיטט בשרידי הכפר הנטוש כדי למצוא כלי בית, כדים לאגירת מי שתייה ועצים לתאורה.

החיים היו קשים. בסופת החורף שלא היינו רגילים בה, עף האוהל וכשעזרתי לאמי לסדר את האוהל, ברזל מיטת העולים קרע את בשרי. עד היום אני נושא צלקת עמוקה ומוזרה ברגלי הימנית. היינו במעברת "מגדל" מספר חודשים, זמן מה לאחר מכן אבי החליט להעבירני לסבתי שגרה במעברת קריית אונו עם דודי ודודתי. גדלתי "ילד בר". לא היה בית ספר לא כיתה א' ולא כיתה ב'. רק בכיתה ג' התחלתי ללמוד. במעברה חליתי בטיפוס והייתי על סף מוות. סבי ציון המנוח ואבי טיפלו בי בתל השומר.

לימים כל המשפחה עברה ממגדל אשקלון למעברת קריית אונו. המצב היה "יותר טוב". בתחילה גרנו באוהל ולאחר מכן עברנו לגור בצריפים. לכל זוג צריפים היה מקלחת ושירותים משותפים. ניקוז לא היה ולכן היינו צריכים לחפור תעלות לניקוז. חשמל לא היה, רכשנו פנסי רוח למאור. הייתי שובב: ראש השבט של ילדי השכונה והמנהיג לכל "מלחמה" עם ילדי "שיכון יובל" שלימים תיקרא "גבעת סביון". ניצחנו אותם תמיד בכל המשחקים: בכדורגל "מלחמת היהודים והרומאים" גם במירוצי קורקינטים שבנינו ודהרנו עליהם בכביש הרעוע שנסלל בין המעברה לכפר אונו. כפר אונו היה האליטה שלא הייתה לנו גישה אליהם. היה להם גם קולנוע שפעם ביובל ביקרנו בו לצפות "בסרט המיתולוגי – ההודי-  "איציקדנא- איציקדאנה", כי פשוט לא היה לנו כסף למותרות.

מכל זה אני חייב זיכרון הירואי אחד – בחגיגות העשור למדינת ישראל בשנת 1958, אנו ילדי המעברה יחד עם המורה להתעמלות הופענו ב"גן הגיבורים" שעדיין עומד על תילו – מופע עם גלגלי אש ופירמידות. את ההצגה גנב אחי דוד הקטן, שתמיד טיפס עד ראש הפירמידות כמו צ'יטה וקפץ לזרועותיו של המורה לספורט.

לאחר כשנתיים, המדינה יזמה מהלך של החלפת האוהלים לצריפים. גם אנחנו קיבלנו צריף עץ. היה זה מלבן עץ קטנטן, שכולם גרו בו על מיטות עולים ללא כל הפרדה ואו שירותים. כרגיל אבא יזם הרחבה על ידי "הגדלה" בבניית עוד קובייה קטנה ששימשה למטבח. הצריף שלנו נשק לגדר של מטע האבוקדו. אף פעם לא הבנו מה טיבו של פרי זה ולא נגענו בו. אבל כשזרעו בוטנים בין השורות וכשסיימו את הליקוט של הבוטנים, נותרו לנו הרבה גומות שמהן אספנו את הבוטנים. כל המעברה פשטה על המקום.

למדתי בבית הספר "תלמים". כפי שציינתי, התחלתי ללמוד ברצינות רק מכיתה ג' ואילך. אודה, זה קרה בגלל המורה שאמור להיות גם המחנך. ילד שובב הייתי ושיעורים לא הכנתי. המורה רגז, החטיף לי סטירה מצלצלת והוסיף לקינוח גם….בעיטה… זו הייתה בושה. אכן ,"נגמלתי" מפחד ולימים סלחתי לו. היו לי הרבה חברים. כולם מהמעברה כי לא היה לנו כל קשר עם "העולם החיצון". פשוט – בהיעדר אמצעים לא הכרנו את הערים הסמוכות ותושבי הכפר הוותיקים נמנעו מלהתקרב אלינו. היה ניכור מוחלט, הם גם לא איפשרו לנו ללמוד בבית ספרם.

כסף היה דבר נדיר. את המושג "דמי כיס" הכרתי שנים לאחר מכן. כי לא היה כסף וגם לא כיס…. אבא לא עבד כמעט שנה, גם לא בעבודות "דחק". גידלנו עז שאבא קנה בתל ליטוינסקי, תל השומר כיום. לא היה מספיק כסף לקנות חלב וגם חלב לא היה. אבל חוץ מהחלב נהנינו מדי שנה לשחק  עם הטלאים ש"דליה" העז המליטה לנו. גידלנו ירקות בגינה בחלקת אדמה שאבא גידר. בשר היה רק בחגים. גידלנו תרנגולות וגם יונים. במעברה היה שוחט, סבא של אשתי. לא היה מגוון גדול בתפריט כי לא היה בנמצא. לא היו כבישים ולא מדרכות במעברה. הכרנו את כל הציפורים והעופות שנדדו מעלינו. הכרנו את מיני הכלבים שהסתובבו חופשיים, את השועלים ואת התנים. למדנו להכיר את הצמחיה למיניה ושתינו מים מהמעיין שזרם כל השנה ב"גבעת ברכה", שם התרחצנו ושטפנו את הפירות שפילחנו מהמטעים. גם את הסברס בעונת הקיץ.

אין לי קשר עם חברים מהשנים ההן. כי עזבנו את המעברה כשסיימתי כיתה ז'. החברים היחידים שאני בקשר איתם היום הם בני משפחת אשתי וחברות ילדות שלה. גיסי, אח אשתי, היה חברי, בהיותנו שכנים במעברה. היו לו שתי אחיות. כשנפגשנו במועדון לילה בתל אביב כשכבר כולנו בוגרים בני 22-20, זכרתי רק את גיסתי, את אשתי לא זכרתי – אבל עוד חזון למועד.

כך חיינו עד 1959. במעברה הוחל הליך בינוי, חיסול הצריפים. נעשו הגרלות לשיבוץ בבתים שייבנו בעתיד. אמי לא הייתה מוכנה להישאר במעברה. היא לא ראתה אופק חיובי לעתיד ילדיה ובחינוכם ובתנאי צפיפות חסרת תוחלת, חוסר תעסוקה וריחוק חברתי. במעברה הזו נולדו אחיי – אהרן ואילנה. אחותי כרמלה הגדולה ממני נולדה במעברת אשקלון. זהו, תם פרק המעברות. עברנו לגור בבני ברק.

החיים בעיר בני ברק

עברנו לגור בבני ברק בשנת 1959 חודש לפני סיום שנת הלימודים ולכן כל יום נסענו לביה"ס במעברה וחזרנו עד סיום הלימודים. נרשמנו בביה"ס "הגבעה", זה היה בית ספר חילוני בעיר הדתית. היום זוהי אולפנה לבנות דתיות.

עשינו חיל בבית הספר – אני, האחים שלי וכרמלה אחותי היינו הספורטאים הטובים ביותר. ייצגנו את בית הספר בתחרויות המחוזיות – באתלטיקה קלה וכרמלה זכתה בגביע המחוזי על הצטיינותה. שיחקתי כדורעף בליגת הנוער וזכינו באליפות המדינה, יעקב אחי היה שחקן כדוריד. היינו תלמידים טובים ומנהל בית הספר דוד המנוח אהב אותנו ועזר לנו רבות, במיוחד בציוד ספורט שידינו לא הייתה משגת.

גרנו בבית על גבעה נישאה ברחוב השר מינץ מתחת לאחת הישיבות. לרגלי הגבעה היה אולם חתונות – אולם "ניסל", ובכל פעם – בימי הקיץ – היינו יושבים וצופים באירועים השונים ובסוף כל חתונה היינו יורדים ומנהל המקום כיבד אותנו בלחמניות טעימות.

מאחר והיינו כוהנים, הרבי מצאנז, שהייתה לו ישיבה סמוכה אלינו, אימץ אותי ואת יעקב אחי להיות בני בית בישיבה ולהתפלל שם ולזכות את המתפללים בברכה המשולשת כל ימות השנה. למדנו להתפלל בנוסח האשכנזי. רק את ברכת הכוהנים אמרנו בנוסח הספרדי. בישיבה למדנו את מסורת ישראל יותר מכל מקום אחר עד גיוסנו לצה"ל. לא אשכח את הרבי מצאנז. כשנודע לו שאנו בגירים ואין ידינו משגת לתפילין, דאג לתת לי ולאחי תפילין, כיאה לכל יהודי.

ב"גיבעה" למדתי רק שנה אחת, את המשך הלימודים העברתי בתיכון "רמז", אף הוא בית ספר חילוני. בתיכון סיימתי במגמה הומנית. בתיכון היה לנו מורה לספורט שהיה גם קצין בצה"ל. הוא זה שהשפיע רבות על עתידנו כשהתגייסנו לצבא. יעקב אחי גם הגיע לתיכון, למגמה ריאלית, הוכרנו כספורטאים מצטיינים. יענקלה, המורה לספורט, שלח אותנו בחופש הגדול לקורס מדריכי נוער של הגדנ"ע. זה היה בחופש הגדול בגליל. חודש של אימונים בו הוסמכנו להיות מדריכי נוער. לימים יענקלה אמר לי כי הוא זיהה בנו פוטנציאל לקצונה בצה"ל ולכן בחר בנו לייצג את בית הספר. אמנם כן – חזונו התגשם, והוא אף זכה לראותנו קצינים בצהל.

כשהייתי תלמיד תיכון, עבדתי בחופש הגדול כדי שיהיו לי דמי כיס. הייתי סדרן בקולנוע "שבח". בתקופה ההיא היה קולנוע בבני ברק, רחמנא ליצלן. עבדתי גם בבציר ענבים בכרמים של זכרון יעקב וגם כשליח בחנות ירקות. בתקופת הלימודים נקראתי למיון בצה"ל וככל שזכור לי תמיד הקפדתי לציין כי אני רוצה להיות קצין בשריון. היה לי רק שבוע בין סיום הלימודים למועד גיוס לצה"ל בחודש אוגוסט 1965 .הצגתי את תעודת המד"ן – מדריך הנוער, ועל פי החוק דאז הוענקה לי דרגת טר"ש כבר ביום הגיוס ..הייתי חייל לפני שהתגייסתי.

צה"ל – צבא ההגנה לישראל

לצה"ל התגייסתי בתאריך 5.8.1965 והשתחררתי בשנת 1989 .24 שנות שירות מרתקות ומלהיבות ובמטרה אחת ברורה – לשמור ולהגן על המדינה הקטנה שלנו, בליבו של אזור עוין וחורש מזימות להשמידנו.

התגייסתי לשריון. הייתי תותחן טנק ונחשבתי לצלף. את הטירונות עברתי בקלות, נשלחתי לקמ"ט – קורס מפקדי טנקים, וקיבלתי דרגת "רב"ט שמעולם לא ענדתי אותה כי נשלחתי מיד לבה"ד 1, בית הספר לקצינים. הוסמכתי למ"מ, הייתי מפקד מחלקה. ההסמכה נחתמה על ידי הרמטכ"ל דאז יצחק רבין. משם לקק"ש – קורס קציני שריון, להיות מפקד מחלקת טנקים בצה"ל בדרגת סג"מ.

הייתי מ"מ צעיר, בדרגת סג"מ. השתתפתי ב"קרבות על המים" באזור קיבוץ גדות. בשנת 1967 במלחמת ששת הימים היינו מחלקת טנקים בפלוגת הסיור של חטיבה 14 בדרכנו לאום כתף. את ימי ההמתנה ניצלתי להכשיר את הלוחמים כי היו טירונים. במקביל הייתי כוח הטעייה באזור ניצנה לביום כוח גדול מטעם צה"ל שלאורך הגבול המצרי.

אנקדוטה אחת מן המלחמה היא שאת כל המרחב מניצנה בואך קסיימה, צומת פרקר, קלעת אנכל, מעבר הגידי, האגמים המרים, תעלת סואץ, המיתלה בואך רפידים – עשינו על שרשראות הטנק a.m.x-13 המיתולוגי. אחרי המלחמה קיבלתי דרגת סגן ומשם הלאה התקדמתי ועשיתי תפקידים רבים במלחמת ההתשה, מלחמה שנמשכה שלוש שנים. הייתי מ"פ במוצבים הפרוסים לאורך תעלת סואץ וביצענו פעילות מגוונת על הגנת הגבולות.

במהלך שירותי הצבאי התחתנתי עם ארלט אשתי, שהייתה אחותו של יורם חברי ושכן במעברה. שלושת ילדיי – מיטל, מאור וחן – נולדו כשהייתי במדים והם טיילו איתי בכל רחבי הארץ כולל לינה בבסיסי צה"ל. בהיותי היסטוריון וחובב טבע, הכרתי היטב את הארץ ואת הידע הזה העברתי להם על הג'בלאות, היערות והנחלים.

ביצעתי תפקידי מטה ופיקוד מגוונים בצה"ל, כולל יציאה לחו"ל, לימודים במכללה לפיקוד ומטה ותואר בהיסטוריה באוניברסיטת ת"א. מילאתי עוד תפקידים בכירים: מג"ד טנקים, קצין הדרכה חיילי, סגן מפקד בית הספר לשריון קצין אגם אוגדה ועוד. כשיצאתי לחו"ל, הייתי חייב ל"עברת" את שם המשפחה "ששה". לכן החלטתי לשנות בו אות אחת, ל"שדה". כל אחיי אימצו תיקון זה והלכו בעקבותיי. בתפקידי השונים השתתפתי במלחמת של"ג ובמלחמת לבנון הראשונה. כשנתיים לפני שהשתחררתי מצה"ל, הושאלתי למשרד הביטחון ליחידת מבקר מערכת הביטחון בתפקיד מרתק של מבקר בכיר ביחידה. בשנת 2006 השתחררתי בדרגת סגן אלוף. במילואים קיבלתי דרגה אישית מהרמטכ"ל – בוגי יעלון – דרגת אלוף משנה. השתחררתי לאחר תקופה ארוכת שנים במערכת הביטחון ובגיל 42 הייתי לאזרח מן השורה.

האזרח שדה אברהם

עם שחרורי מצה"ל פנו אלי אחיי אהרן וציון, אחי הצעיר שנולד בבני ברק, להשתלב בחברה שהקימו ברמת גן. הצטרפתי אליהם כמנהל תפעול וכוח אדם. עבדתי איתם מספר שנים וקידמתי את החברה הקטנה לחברת בנייה בע"מ. עבדתי בעוד חברת בנייה של חבר מהצבא שביקש שאנהל לו את האתרים בהכירו אותי, בהיותי קמב"צ בחטיבה 401 והוא קצין תחזוקה. שם רכשתי מיומנויות של בנייה והקמת מגדלים, לדוגמא – בניית מבנה ענק ברחוב המסגר בתל אביב או בניית שלושה מגדלים שעל חוף הים. עם זאת, חיפשתי תפקיד יותר מרתק.

שוב, קצין בכיר וחבר מן הצבא פגש אותי והציע לי תפקיד במנגנון הציבורי. מנהל מחלקת הגבייה בעיר מגוריי, הוד השרון. הסכמתי בתנאי שיינתן לי חודש ללימוד הנושא בעיר רעננה, כפר סבא ותל אביב. תפקיד מעניין ומבחינתי חדש לחלוטין. מנגנון ציבורי, נגוע בחוליים בירוקרטיים כמו שביתות וסחבת. עשיתי מהפכה ביחס לתובנות העבודה שבין הרשות לבין האזרח. הדרכות, קורסים, הקפדה וביקורת – היה קשה לעכל אותי. קיבלתי גיבוי מראש העיר עזרא בנימיני ומהמנכ"ל שרגא, האיש שהביאני לתפקיד. בסופו של יום אציין כי נהניתי מן התפקיד, אבל לא ממקום העבודה. סיימתי ויצאתי לגמלאות כשההישגים חרוטים עמוק בעיר. תושבים רבים דורשים בשלומי על שסייעתי להם, ובמיוחד הנזקקים בעלי הזכויות שזכויותיהם קופחו, חלקן במזיד.

בתפקידי האחרון בעירייה שימשתי מנהל השומה וסגן מנהל אגף ההכנסות. היה לי מוזר לצאת לגמלאות בפעם שנייה, כי הפרישה הראשונה הייתה מצה"ל. זו לא הלצה, הואיל וכוחי במותני ואני על תקן "גמלאי". לא עבר חודש, וקיבלתי טלפון מתשלובת "חצי חינם בע"מ", ממנהלת הנכסים של החברה. היא הציעה לי תפקיד מעניין – מנהל אגף רשויות של התשלובת. בשפה פשוטה – להיות אחראי על כל המיסוי העירוני של סניפי הרשת בארץ. תפקיד שאני מתמחה בו ופעילותו ארצית. כך החילותי לעבוד כשמשרדי בחולון בהנהלה המרכזית של הרשת. אני עדיין עובד ונהנה, בעת כתיבת שורות אלה.

אפילוג

כשפרשתי מצה"ל וממערכת הביטחון מצאתי לעצמי זמן לעסוק בתחביבים שלי. היסטוריה צבאית, טיולי טבע, ביקור והכרת מרבית האתרים הארכיאולוגיים של כל מה שנוגע לחפירות א"י ותקופת בית שני. להוציא תואר בהיסטוריה כללית באוניברסיטת ת"א, יש לי רקע וידע נרחב של תקופת הבית השני, אני מכיר את הארץ ושביליה. אני מדריך טיולים, מתנדב שלא על מנת לקבל שכר. אני ואשתי מטיילים כמעט כל שבת. יש לי ספריה גדולה שעיקרה ההיסטוריה הקדומה הקלאסית של א"י. יש לי מנויים קבועים במספר הוצאות לעדכון שוטף כגון "קתדרה" על השריון, מערכות וכיו"ב. כתבתי ארבעה ספרים בהוצאה פרטית. כל ספר בהפקה של 150 עותקים שכולם חולקו בין בני המשפחה, ידידים וחברים.

על מנהיגים וחרבם – ספרי הראשון: מחקר רב שנים על מנהיגים ומנהגם בנקודות הפחות ידועות, ועיקרם אגו נפוח ולעיתים הרג רב שלא יתואר, על מנהיגים קדמונים ובני זמננו. הספר כתוב בסגנון יווני עתיק ורובו חידתי.

חלילו של תמוז – ספרי השני שעיקרו שירים שכתבתי למגירה וראו אור בהשפעתו של ידידי העיתונאי דוד בן אשר. בסיומו כתבתי חידה שעד היום לא הצליחו לפענחה.

שדה אש – ספרי השלישי. חלקו האחד בתחום ההגות, חלקו השני במחקר של תופעות שהמדע אינו מצליח להסבירן וחלקו האחר תמונות מספרות. לקט נבחר ממאגר עצום של תמונות שצילמתי בארץ.

כאן סירפד, עבור – ספרי הרביעי-  ביוגרפיה קצרה על תרומתי בצה"ל ובמערכת הביטחון.

לסיום אציין כי לא צירפתי לסקירה זו הרבה תמונות ואו תעודות להמחשה. אלא בחרתי רק בתעודה אחת ובמספר תמונות ממאגר עצום המצוי בספרייתי. התעודה שצורפה נועדה להמחיש את מה שהוריי נטעו בי. במיוחד אבי, יוסף – שעליו כתבתי שהוא אחרון המוהיקנים והמאמין האולטימטיבי – בדבר שובו של עמנו ועל אחיזתו בארץ ישראל אחרי גלות רבת תהפוכות ותלאות. בעיני רוחו הוא ראה בדוד בן גוריון את דוד המלך בהשיבו את שבות עמנו לארצו. זאת התעודה בה אני מביט ורואה כי חזונו של אבי אכן מממש את ציפיותיו, שאנו בניו ובנותיו הגשמנו בעבורו חלק ניכר בחזון הגאולה מאז היותו פעיל במחתרת הציונית בעיראק ושניים מבניו קצינים בכירים בצה"ל.

מימין: התעודה, משמאל: תמונת האירוסין של ששה יוסף וחביבה ז"ל, סבא רבא וסבתא רבתא של אוריה

הזוית האישית

סבא אברהם: המפגשים בכיתה היו מרתקים בתכנם, ובקשת הנושאים שנגעו בהם. הדוברים שסיפרו על עצמם ומעשיהם בעבר – לעיתים הביאו אותם להתרגשות ואפילו ללחלוחית בעיניים. גם אני, חרף עברי הצבאי, התרגשתי לספר מקצת על בני שבטי ועלי, כסבא של אוריה. נשמעו סיפורי אירועים מרתקים על פעלם של אנשים מן השורה וגם כאלו שעסקו בנושאים הנוגעים לעם ולמדינה.

הסיפור האישי עטף את האירועים בצעיף נוסטלגי מרשים ומרתק, ואני כמעט בטוח שנכדינו לא הכירו ואולי גם לא שמעו את סבא וסבתא מספרים על כך. בל נשכח, הם עדיין צעירים ואלו נושאים שאירעו בעבר ברומו של עולם.

את נכדיי ונכדתי אוריה אני מכיר היטב, המפגשים לא הוסיפו חדשות שלא הכרתי בנכדתי. מנגד, החברותא המגוונת והרעיון של תכנית הקשר הרב דורי היה חדשני. עד היום סייעתי לנכדיי בכתיבת עבודת שורשים שזו הייתה נטלה ולא מקור למידע חיוני, לכן היא לא תרמה רבות לידע שלהם על שרשי אבותיהם. מנגד, החברותא החדשנית אפשרה מעורבות לא רק בפן האישי אלא גם בפן החברתי. כששמעתי על הרעיון, התייצבתי ולא ראיתי בכך קושי או הפרעה אלא הזדמנות לשמע וגם ללמוד מן האחרים, אבל קרה דבר – בחודשיים האחרונים אוריה וחברותיה פנו אלי להסביר להן מושגים ואו מטלות שהן נדרשות להכין. אוריה דיברה איתי ויצגה את חברותיה כשהן מרעידות לצידה, זה קרה בעקבות המפגשים. כי בעבר אוריה הייתה פונה אלי לבדה. ובכן, ב"דרך אגב", שאלתי אותה מה קרה בפעמים אלה ותשובתה הייתה, שהחברות שלה יודעות שסבא שלה הוא היסטוריון, אז בטח הוא יודע. כך זכיתי בהכרת נכדתי וחברותיה..

אוריה הנכדה המתעדת: גיליתי שסבא שלי מאד מעניין, למדתי המון דברים על סבא ועל העבר שלו, היה ממש כיף ומעניין לעשות את עבודת התיעוד. למדתי שלא צריך לרוץ אחרי הדברים החומריים ושאפשר להיות שמח ומאושר גם עם המעט שיש.