מאגר סיפורי מורשת

סבא אברהם שינדלר נולד ב- 1912 בעיירה קרסנה שבאזור טורקיה במזרח גליציה. שם אביו היה יחיאל ושם אמו גולדה רוחל. בעברית – רחל זהבה לבית פרידהיים (שם האב פנחס). בבית היו ארבעה ילדים: בת שבע, שלמה, אברהם משה ויצחק. כולם היו קטנים כשאביהם יחיאל נחטף בידי צבא פולין למלחמה נגד הרוסים (בזמנו חטפו יהודים צעירים לצבא). את המלחמה הוא שרד אבל נרצח בדרך לביתו בידי קוזאק שחמד את סוסו.

המשפחה היתה עניה מאוד. הסבתא עבדה קשה כדי לפרנס את ארבעת ילדיה. היה להם רק זוג נעלים אחד במידה גדולה, לגדול שבחבורה שהלך בבוקר לחיידר. בצהרים כשחזר ואברהם היה הולך למלמד, היו ממלאים את הנעל בעיתונים כדי שיתאים לכף הרגל שלו. משפחתה של האם התגייסה לעזור לאלמנה ולארבעת היתומים, ומצבם המשפחתי השתפר מאוד. עיקר הדאגה של האם הייתה לבנים שילמדו וידעו וחלילה לא יהיו אפיקורסים. כאשר הבנים גדלו הם עסקו במסחר וידם השיגה קניית יער שהיה יקר המציאות. הדבר החשוב ביותר היה לאם שהבת, בת שבע, תזכה לשידוך טוב והגון למרות שהייתה יתומה, ואכן נישאה לחזן בשם הגר מהעיר לבוב. לא הייתה אישה מאושרת ממנה כאשר הייתה שומעת את בעלה מתפלל בחגים. נולדו להם שני בנים, לאחד קראו יחיאל על שם הסבא. הכל היה טוב ונראה היה שבאו אל המנוחה והנחלה.

אז פרצה המלחמה האיומה והאכזרית, לפעמים אברהם היה בוכה בלילה ואשתו היתה אומרת לו: "אל תבכה אברמי" והוא היה עונה לה: "אני כבר הרבה שנים לא בוכה".

אחיו שלמה ברח לרוסיה ואין איש יודע מה עלה בגורלו. אשתו (של אברהם) נרצחה בידי נאצי ימ"ש בדרך לגטו. בת שבע, בעלה ושני ילדיה נלקחו לגטו בלבוב ולא ידוע מה עלה בגורלם. אברהם ויצחק ברחו ליער, חפרו בונקר ושהו שם כ-18 חודשים. הכומר של הכפר דאג להם למזון וגם דאג למורה דרך שהעביר אותם ועוד מספר יהודים להונגריה. אברהם חזר לבונקר כדי לקחת את שקית התפילין שלו ושל יצחק, רכושם היחידי, "כי יהודי לא יוצא לדרך בלעדיהם".

שם (בהונגריה) הם חיו כנוצרים ועבדו בבית חרושת. אברהם ויצחק ניסו להזהיר את יהודי הונגריה השאננים מפני הגרמנים, אך הם לא האמינו שזה יקרה גם להם. אברהם ויצחק גורשו לגרמניה שם הם נאסרו, עונו, וגורשו חזרה להונגריה באזהרה שאם יחזרו ימותו. בהונגריה הם נכלאו בגטו נוידבורק וסבלו. כשהגטו חוסל וכל היהודים הוצאו להורג, הם שילמו כסף רב לגוי שהעביר אותם לרומניה. הם הגיעו לכפר ולמקום שהיתרו בהם לא לחזור אליו ופחדו מאוד. אחד מיהודי המקום שיחד את הבחורים והבחורות המקומיים שכל אחד ייקח לו בן זוג ולמשטרת טינקה זה ייראה כאורחים, וכך היה.

בחנוכה 1944 הגיע אברהם לארץ ברכבת דרך טורקיה וסוריה, יצחק עלה לארץ באוניית סולאהטין. אברהם הגיע לחיפה לבית חלוצות, מקום ששהו בו פליטים רבים שברחו מאירופה הבוערת. הוא התקבל לעבודה בתנובה והיה מרוצה.

אברהם נישא ב-1946 ועבר לגור בקריית אתא, התגייס לצה"ל ואז נולדה בתו הבכורה. לא היה מאושר ממנו כשאשתו אמרה "ששמה יהיה כשם אמך". כשרחל (סבתא שלי) הייתה בת 6 חודשים עברו לקריית שמואל ליד חיפה. כשנה לאחר מכן נולד מנחם ואברהם היה מאושר. אברהם השתחרר מהצבא, עבר קורס בטפסנות בניין והצטרף לפועלים של הקבלן קליין בחיפה. כל עבודה המפרנסת את בעליה הייתה מכובדת בעיניו, העיקר להביא אוכל לבית. אברהם נסע לעבוד בנצרת, בעכו, בנהריה, בחדרה ועוד בהרבה מקומות. ולכל מקום שאליו נשלח עשה את עבודתו טובה ככל יכולתו, רק כדי שלא יחסר דבר בבית. אברהם היה מאושר שהקב"ה זיכה אותו באישה וילדים.

השנים עברו, הילדים גדלו ובתו הבכורה התחתנה. אברהם לא ידע נפשו מרוב שמחה ואושר, וזכה לחתונה גדולה ומפוארת. איך אמרה גברת ורבין ז"ל: "סגרו את האורות בקרייה באותו לילה". שמחה גדולה שמח אברהם כאשר נולד יעקב, נכדו הראשון. לא היה גבול לשמחתו כאשר נולדה עדינה, שני נכדים – מי מילל ומי פילל. לאחר מכן, כאשר ילדה רחל וזו היתה בת, אמרה לאברהם: "שמה יהיה כשם אחותך, בת שבע". אברהם לא הפסיק להודות לקב"ה ולבכות מרוב אושר ושמחה. בינתיים גם מנחם התחתן ונולדו לו ילדים והוא שמח מאוד. יום יום היה אברהם הולך לבקר אותם ולטייל איתם בגאווה. "ניצחתי, ניצחתי את אלה שרצו להשמיד אותנו, יש עתיד ויש המשכיות". בינתיים נולד גם חגי, ורחל ואליהו (סבא וסבתא שלי) עברו לירושלים. לא היה קל הדבר, רגיל היה אברהם לבקר את נכדיו יום יום, ויעקב ועדינה כבר באו לבד אליו, וכאשר אליהו היה במילואים יעקב התפלל עם אברהם והייתה לו הרגשה נפלאה. לאחר כמה שנים נולד לרחל ולאליהו אבי מתניה.

הזוית האישית

אמיתי המתעד: למדתי הרבה דברים על המשפחה שלי, אני גאה בשושלת שלי ושמח על הנצחת סיפורה במאגר המורשת.