מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאם, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני כותב סיפור על סבי, אבא של אמי, אברהם אלגרבלי.

סבי נולד בתאריך 24.9.1947 בעיק מקנס שבמרוקו. סבי נקרא על שם סבא רבא רבא שלי, אברהם. אנחנו קוראים לו סבא אלברט. פירוש שם המשפחה אלגרבלי: השם מתאר את המקצוע בו עבדו בני משפחתו של סבי והוא בניית נפות (בערבית: "רירבל").

מרוקו היא מדינה שנמצאת בצפון מערב אפריקה לחופי הים התיכון והאוקינוס האטלנטי. העיר מקנס, שבה נולד סבי, נמצאת בצפון מערב המדינה. היא נחשבת כעיר המקובלים שממנה יצאו הרבנים החשובים במרוקו. סבי גדל בשכונה מעורבת שבה גרו יהודים, מוסלמים, צרפתים ועוד. בכל שכונה היו מסגדים ובתי כנסת. יחסי השכנות היו טובים בדרך כלל. סבי התגורר בבית משותף שבו גרו ספרדים, צרפתים, יהודים וערבים. הבית היה בקומה רביעית ובו בין ארבעה לחמישה חדרים, מטבח, שירותים ומקלחת. באותה תקופה לא היו ברזים בבתים. במרתף של כל בניין הייתה באר. את המים היו שואבים לדליים ומעלים לבית וכך המים היו משמשים לשתייה, בישול, שטיפה, מקלחות ושירותים.

משפחתו של סבי מנתה תשע נפשות. שמו של סבא רבא שלי הוא מימון, שמה של סבתא רבתא שלי הוא רחל. שמות האחים של סבי: מיכאל, עמרם, רבקה, מזל, אסתר וגאולה. סבא רבא שלי היה נגר אומן וסבתא רבתא שלי הייתה עקרת בית. הם היו אנשים צנועים, ישרים ותמימים. הם היו אנשים שחינכו את ילדיהם על ערכי הדת, הציונות, אהבת אדם ואהבת ארץ ישראל.

מקומות המפגש של היהודים בקהילה היה בבית הכנסת הקרוב, ואת הקניות היו עושים אצל הקצב היהודי ובחנות המכולת של היהודים. הילדים היו משחקים עם חבריהם היהודים, בחצר המרכזית בין הבניינים.

סיפור מיוחד שזכור לסבי

יחסי השכנות עם המוסלמים היו טובים ברוב המקרים. אח של סבי, עמרם, לא אהב את המוסלמים. הוא הציק להם המון, זרק עליהם אבנים וסוכר בגבישים. לפעמים היו תופסים אותו ומרביצים לו. באחד הימים, עמרם ניגש למסגד שבתחילת הרחוב ומילא את הנעליים של המתפללים בחולות. כשסיימו להתפלל, ושמו לב שזה הוא שמילא חולות, תפסו אותו, ולקחו אותו לשטח פתוח, חפרו בור בחולות והחלו לקבור אותו. חבר של סבא רבא שלי שראה במקרה מה קורה, פנה אליו והתריע. כדי שיצילו אותו פנו למשטרה וכך הצילו את עמרם ממוות.

זכרונות ילדות עד בגרות

סבי נולד, כאמור, במרוקו, עד גיל 3 גדל בבית ומגיל 3 התחיל ללמוד ב"חדר" ובו למדו תורה וחשבון בצרפתית עד גיל 6. בגיל 6 עלה עם הוריו לישראל בעלייה בלתי לגאלית.

סבי ומשפחתו הגיעו לישראל בערב כיפור. מנמל חיפה נשלחו לדרום הארץ, למושב תאשור שם חיו את השנה הראשונה בארץ. לאחר השנה הראשונה עברו לגור בנתניה. הם גרו בשיכון דורה בבית מאוד קטן. בשכונה סבי למד בבית ספר מסילות. לאחר שנה עברו לגור במרכז העיר בשכונת אום-חלד. הבית היה בית פרטי ישן מאוד העשוי מבוץ ולבנים. סבי והמשפחה גידלו דלעת, ירקות ועצי רימון ליד הבית. היה להם לול תרנגולות וגם מספר אווזים שסבי היה אחראי להאכילם. כשעברו לבית זה סבי למד בבית ספר "יבנה", ובגלל שהמשפחה של סבי היתה מסורתית וידעו בבית הספר שלמדו במרוקו קרוא וכתוב וחשבון בגיל צעיר, שיבצו אותו ישירות לכיתה ג'. בבית ספר זה למד עד כיתה ח'.

בילדותו נהגו לשחק מחוץ לבית במשחקים הדומים למשחקים שאנו משחקים: כדורגל, מחניים, חמש אבנים, תחנות ועוד. אחרי בית הספר היסודי למד בבית ספר תיכון "בר-אילן" וגם בבית ספר מקצועי "נעורים" עד גיוסי לצבא. בתקופת הנעורים סבי היה חבר בכל תנועות הנוער: בני עקיבא, השומר הצעיר, הצופים, הנוער העובד. הוא אהב את החברה והפעילויות שהיו. סבי אהב, ועדיין אוהב, לטייל בארץ ובטבע, לכן, בכל פעם שהיה טיול באחת מתנועות הנוער הוא היה מצטרף.

בסיום לימודי התיכון, בגיל 18, סבי התגייס לצה"ל. את שירות החובה בצבא עשה סבי ביחידת המיעוטים, גדוד 300, ביחידת הסיור בדרום. ביחידה זאת רוב החיילים היו בדואים.

זכרון מהיחידה: הבדואים היו צדים/לוכדים מדי פעם ארנבות, שפנים, כבשים ועוד בעלי חיים, צולים אותם ומכינים ארוחה טובה. סבי לא היה אוכל כי הוא שמר כשרות, לכן קיבל מהצבא תשלום אש"ל עבור ארוחות. היתה אחווה בין חברי היחידה.

לאחר שחרורו משרות חובה, סבי עשה שירות מילואים עד גיל 53 בחטיבה 188, גדוד חרמש ברמת הגולן. הוא השתתף במלחמות ששת הימים, יום כיפור, מבצע ליטאני ומלחמת שלום הגליל.

זכרונות משנות העשרים

בתחילת שנות העשרים של סבי, שהם שנות השישים של המאה הקודמת, המוזיקה שהאזינו ורקדו לפיה הן רוק אנד רול ודיסקו. להקות וזמרים מפורסמים אז היו "החיפושיות","נערי החוף", "הדלתות" ועוד רבים וטובים וכן לזמרים כמו אלוויס פרסלי, בוב דילן וקליף ריצ'ארד. הייתה גם מוזיקה ישראלית טובה. היו הרכבים כמו: שלישיית גשר הירקון, החלונות הגבוהים. זמרים טובים כמו: אריק איינשטיין ז"ל, אריס סאן ז"ל, אסתר עופרים, חוה אלברשטיין ורבים וטובים. בתקופה זאת היו גם להקות צבאיות מצליחות כמו להקת הנח"ל ולהקת חיל הים.

הבילוי המועדף על הצעירים היה דיסקוטקים ומועדוני לילה, שם היו רוקדים עם בת הזוג או עם חברים שאיתם הגעת. הבילויים היו עד השעה שתיים עשרה בלילה. את המוזיקה בבית שמעו ברדיו או בתקליטים, שאותם היו שמים על מכשיר הנקרא פטיפון, ואיתו אפשר היה לשמוע מוזיקה. הריקודים הנפוצים היו: רוקנרול, טוויסט, סווינג וגם ריקודים סלוניים כמו ואלס. הריקודים נרקדו עם בת זוג או לבד כמו בריקוד השורות הנקרא מדיסון. סבי וחבריו אהבו גם לטייל ברחבי הארץ וללכת לשחות בים בנתניה.

אהבה ומשפחה

סבי גדל במשפחה דתית, לכן, היחסים עם ההורים לא היו פתוחים. היה כבוד להורים ומשמעת. היה מאוד קשה לדבר עם ההורים על דברים אישיים. כל התייעצות בנושא אישי היה עושה עם אחיו הגדולים או עם חברים. לא היו הרבה בילויים משפחתיים ביחד למעט אירועים משפחתיים. ההכרות עם בני זוג נעשתה בדרך כלל דרך חברים או משפחה. היו קבוצות של חברים וחברות שיצאו ביחד לבילויים או לטיולים ומהם יצאו זוגות משותפים שנשארו ביחד אפילו עד הנישואין.

סבא שלי הכיר את סבתא באוטובוס. סבא שלי התיישב לידה. היא התחילה לדבר איתו צרפתית, כי חשבה שהוא צרפתי, אך הוא דיבר אליה בעברית והבינה שהוא ישראלי. משם המשיכו יחסיהם במשך שנתיים עד שהתחתנו. סבי וסבתי התחתנו בתאריך 23.6.1971.

הם גרים בנתניה עד היום ושמחים במשפחה שלהם. נולדו להם שלושה ילדים, שתי בנות ובן: הבכורה מאיה – אימא שלי, עידן ולירון. כיום כולם נשואים עם ילדים ומהם יש שבעה נכדים.

עלייה לארץ ישראל

סבי עלה לארץ ישראל בשנת 1954 עם הוריו ושתי אחיותיו. סיבת העלייה לארץ הייתה שאיפתם להגיע לארץ ישראל וגם מפני שארבעת אחיו הגדולים עלו בשנים קודמות עם עליית הנוער לישראל.

העלייה היה בלתי לגאלית מפני שבמרוקו אסרו לעזוב לארץ ישראל. לכן, באישון לילה אספו ההורים של סבי את משפחתם ועזבו ברכבים מסחריים שהסיעו אותם, מהעיר מקנס בה גרו, לעיר הנמל קזבלנקה. שם העלו אותם על ספינת מסע ששטה לצרפת לעיר מרסיי, משם הועברו למחנה מעבר שנקרא בצרפתית קנדרנס. במחנה מעבר זה היו כחודשיים עד שהעלו אותם לאוניית המעפילים "קדמה". לאחר שיט של חמישה ימים הגיעו לארץ ישראל, לנמל חיפה. הם הגיעו לארץ בערב יום כיפור.

מחיפה, עוד באותו יום, העבירו אותם ליישב מושב חדש שהוקם בנגב ושמו תאשור. שיכנו אותם בבתים ללא דלתות וללא חלונות. הם הרגישו כאילו כאילו זרקו אותם, זלזלו בהם, אך הם שמחו שכבר הגיעו לארץ.

לאחר תקופה של שנה בערך, עברו לנתניה והתאחדו עם האחים הגדולים שהיו כבר בארץ. הקליטה של הילדים הצעירים והבוגרים הייתה די קלה ומהירה מאחר וכולם דיברו עברית. לעומת זאת להורים הייתה קליטה מאוד קשה. מאחר ולסבא רבא שלי לא הייתה עבודה, הוא נאלץ לחפש עבודה בכל הארץ. לאחר שעברו לנתניה, לשכונת אום חלד, סבא רבא שלי פתח נגריה צמודה לביתו וכך יכל לפרנס את המשפחה. סבי מספר שאביו היה נגר מעולה ורבים ידעו על כך. אימא שלי מספרת שכשהיו ילדים, המיטות שלה ושל אחיה נבנו על ידי סבא רבא שלי, והם היו באיכות טובה מאוד.

בר המצווה

כשהגיע סבי לגיל 13 הוא חגג בר מצווה. תחילה הייתה עלייה לתורה בבית הכנסת "אור החיים" בשכונת עמידר בנתניה. סבי למד את פרשת השבוע וכתב דרשה.

מסיבת בר המצווה הייתה בבית לכל הכיתה וסבא קיבל במתנה תרמיל ומימיה. הוא מאוד שמח במסיבה וגם מהמתנה מפני שאהב לטייל והמתנה שירתה אותו. כל מסיבות בר המצווה שנעשו בזמנו היו בבתים. וכל הכיתה היתה מוזמנת.

הזוית האישית

ליאם: מאוד נהניתי להפגש עם סבי ולראיין אותו בנוגע לסיפורים על עברו מילדות עד היום. שמעתי ממנו סיפורים מרתקים ומצחיקים. אני מרגיש שהקשר בינונו התחזק.

סבא אלברט: מאוד נהניתי מהמפגשים והראיונות עם נכדי ליאם. היה נחמד להזכר בעברי ולשתף עם דור העתיד. התוכנית קירבה בינינו מאוד.