מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית וינשטיין. נולדתי בישראל לשם נורית שרעבי, ואני כיום בת 64. תאריך לידתי הינו 26.8.1958. אמי ילדה אותי בביתנו שהיה בכפר שלם בתל אביב, בזמן שהייתה הפסקת חשמל, ומכאן גם שמי ״נורית״, שכן הבאתי אור בהיוולדי.

גדלתי בכפר שלם שבתל אביב, בבית של משפחה גדולה. אמי נולדה בעדן ואבי נולד בתימן. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1949. להוריי נולדו שבעה ילדים: שלושה בנים וארבע בנות כולל אותי וכל זאת בהפרש שבין שנה לשנתיים, כך שגדלנו ביחד ועזרנו אחד לשני. אבא היה מפרנס עיקרי ואימא עקרת בית. החינוך בבית התאפיין במשמעת וכבוד להורים ולמבוגרים. המטלות בבית התחלקו בין הילדים ואימא דאגה לאוכל ולצרכים היום יומיים. התפקיד שלי היה לגהץ את הבגדים של כולם ולצחצח נעליים. מכאן גם הגיע ההרגל שאני מגהצת עד היום כמעט כל דבר.

כמו כן, משפחתי הייתה מאוד מוזיקלית. אבי היה שר, אחיותיי ניגנו על אקורדיון ופסנתר ואחיי על גיטרה וגם אני במשך שנה וקצת, למדתי לנגן על פסנתר אצל מורה פרטית בצפון תל אביב ופעם בשבוע הייתי נוסעת לקונסרבטוריון בתל אביב. יום אחד החלטתי לוותר ולא להמשיך ועד היום אני מצטערת על כך. במשך שנתיים, הייתי הולכת לתנועת נוער ״צופים״ באמצע השבוע ובשבת הייתי הולכת לתנועה של ״בני עקיבא״ ובשתי התנועות, למרות שהיו שונות, היה כיף חברתית.

ההורים חינכו לצניעות ולהסתפק במה שיש ותמיד להיות שמחים ולכבד את כולם. היה לנו הרבה מאוד זמן משפחה ביחד כי לא הייתה טלוויזיה למעט אמצעי תקשורת אחרים כמו רדיו, פטיפון עם תקליטים וטלפון עם חוגה. לא קנו לנו משחקים והיינו צריכים להיות יצירתיים ולהכין לבד משחקים של פעם: קלאס, אבנים, כיבוש עולם, דוקים, קליעה למטרה, קפיצה בחבל ועוד.

תמונה מילדותי, אני בשורה הראשונה עם שתי הצמות והסרט

לאורך כל השנים, היה קשר טוב בין האחים והאחיות וחווינו יחד הרבה חוויות משותפות. אני זוכרת את מפגשי המשפחה בסופי שבוע ובחגים. נהגנו לשבת שעות סביב לשולחן, לדבר, לצחוק ולשיר. זו הייתה ממש חגיגה משפחתית. המשפחה מצד אבא שלי, אהבה מאוד לבוא אלינו וגם חברים של ההורים שלי. הייתה לנו בבית מרפסת גדולה. הגברים ישבו בצד אחד על מזרונים והנשים בצד השני סביב שולחן וכולנו היינו שרים יחד , אוכלים ושותים והיה ממש כיף. הגברים ישבו על מזרונים כי בזמנו היו לנו בחצר שיחים של צמח שנקרא ״גת״. אבא שלי היה קוטף מהשיחים את העלים הטובים והם היו יושבים ולועסים את העלים זמן רב. זה היה חלק מההנאה של ה״ביחד״ ותוך כדי גם היו קוראים דברי תורה.

למדנו בבית הספר יסודי בשם ״הילל״ ותיכון עירוני בתל אביב. בתי הספר היו עם כיתות קטנות. יום הלימודים היה ארוך ונמשך עד שעה 16:00 לערך וכלל ארוחות צהרים בחדר אוכל, שהיה בבית הספר. התלמידים עשו תורנויות בחדר אוכל, ההורים בישלו, והתלמידים ערכו שולחנות. הקשר בין ההורים למורים היה קרוב בגלל שכולנו היינו מאותו אזור. ההורים היו מעורבים בכל הפעילויות החברתיות כולל ליווי ויציאה לטיולים. אסיפות ההורים התקיימו שלוש פעמים בשנה והמשמעת בבית ספר הייתה חזקה. למדנו הרבה והיינו צריכים לגלות סבלנות והקשבה. למורה היה מעמד של כבוד, כשהוא נכנס לכיתה היינו צריכים לעמוד ולברך אותו בכניסתו. תלבושת אחידה הייתה חובה ובצבע אחד בלבד. צבע חולצה תכלת ומכנס או חצאית בצבע כחול. המורה שמר בשולחנו מקל, אשר השתמש בו כעונש למי שהפריע בשיעור. הוא היה נותן מכה קלה על היד ואם זה לא עזר, הוא היה מעמיד את התלמיד בפינה במשך כל השיעור וכל זאת, מבלי לזוז. עד היום אני זוכרת את המורה הרצל שלימד אותי בבית הספר היסודי. הוא היה דמות מאוד מוערכת וקשוחה. כשהיה נכנס לכיתה כולנו היינו בדממה מוחלטת. הוא לא ויתר על השימוש במקל כשהיה צריך.. מי שהיה צריך עזרה בלימודים, היה נשאר בסיום יום הלימודים לתגבור. כבר מבית הספר היסודי שיעורי הספורט היו מופרדים בין בנים לבנות. למדנו גם מקצועות שהיום בקושי מכירים כמו תפירה ונגרות. בשיעורי תפירה הבנות תפרו שמלה זהה לכולן כך שבמסיבת הסיום כולנו היינו עם אותה שמלה. אני עדיין זוכרת את הצלם מתל אביב שצילם את כולנו לספר מחזור. את לימודי התיכון סיימתי בהצלחה כנערה בוגרת ועצמאית והתחלתי לעבוד עד גיוסי לצה״ל כמזכירה בחברה פרטית בתחום הבנייה, בכלבו שלום בתל אביב.

זיכרון ילדות

כאשר גרנו בתל אביב הייתה לנו חצר גדולה מאוד עם בעלי חיים, רפת ולולים. ברפת היום פרות ועיזים שהיינו צריכים לטפל בהם, לחלוב אותם ואחר הצהרים להוציא אותם למרעה. לאחי הגדול ששמו שלום הייתה עז שמאוד אהב וקרא לה בשם טובה. הוא היה צמוד אליה ודאג לה כל הזמן. סבתא שלי מצד אבי, הייתה מוציאה בכל יום את העיזים למרעה, שהיה סמוך לביתנו. המעבר אל המרעה היה דרך פרצה בגדר ואז קרה דבר נוראי, כשהעיזה טובה עברה דרך הפירצה היא רצה תוך כדי ואז אחד מהעטינים שלה ניתפס בגדר ונהיה לה חתך עמוק. סבתא שלי התחילה לצעוק וכולנו רצנו החוצה וראינו את מה שקרה. אימא שלי מיד ניסתה לטפל בה ואחי שלום התחיל מאוד לבכות וליטף אותה כל הזמן. לאחר יום התחיל לה זיהום והווטרינר הציע לשחוט אותה לפני שהמצב שלה ידרדר. וכך היה. סבא שלי היה שוחט. הוא הגיע אלינו וכולנו עמדנו בחלון לראות את טקס השחיטה של טובה.

בכינו הרבה. זה היה קשה לכולנו. בעיניים של היום, לראות דבר כזה זה היה מאוד אכזרי אך כשהיינו קטנים ראינו וחיינו את זה כדבר שבשגרה, כי סבא שלי כל חג היה מגיע אלינו לחצר לשחוט כבש או פרה. הסיוט מזה שבסוף, בני הבית והמשפחה הקרובה אכלו את בשרה של טובה. האירוע הזה מאוד השפיע עלינו ואחי בכה ימים ולילות עד שאימץ לו עיזה אחרת. עד היום אינני מסוגלת לחשוב איך אנשים אוכלים בשר של עיזים, איך שותים חלב עיזים, גבינות עיזים וגם לא מסוגלת להריח את הריח שנחקק בזיכרוני כזיכרון רע. לעומתי, אחי שלום, התגבר עם הזמן מהאירוע הטראומתי הזה.

שירות צבאי

בשנת 1976, התגייסתי לצה״ל, לחיל האוויר, לבסיס שנקרא ״בקעת הירח״. בסיס זה נמסר על ידי מדינת ישראל למצרים בשנת 1979. שירתי בצבא בתפקיד חשמלאית מטוסים. זה היה הקורס הראשון בו השתתפה אישה. זהו היה קורס מאוד מסוקר בצה״ל מכיוון שהיה הקורס הראשון שפתח בפני נשים שירות משמעותי עם גאווה גדולה וסיפוק גדול. חלה עלינו חובה של הופעה צבאית אחידה כולל תיק ונעליים שנקראו 'גולדה'. בחורף לבשנו חליפת צמר. הייתה משמעת מאוד חזקה וזה היה שירות רחוק מהבית. חזרתי לביתי רק פעם בשבועיים.

בשנת 1978 התחלתי שירות קבע ובתקופה זו הכרתי את בן זוגי לחיים. שירתנו יחד באותה טייסת. הוא שירת כטכנאי מטוסים בשירות החובה שלו ועם השנים יצא לקצונה ושירות מתמשך בבסיסי חיל האוויר בתפקידים מנהלתיים. שנינו מתפרנסים ומרחיבים את משפחתנו. התמודדנו עם מעברים לא פשוטים מדי שנתיים. כל פעם זה דרש מאתנו ומשני ילדינו להסתגל מחדש. גרנו כמעט בכל מקום אפשרי מדרום ועד צפון, כמו: אילת, באר שבע, דימונה, ראשון לציון, קריית חיים, חצרים, רמון ורעות.

בהיותנו בני 32, נשלחנו לתקופה של שבעה חודשים מטעם הצבא לאינדיאנפוליס בארה"ב, תקופה מאוד מאתגרת עם המון התרגשות אך גם המון חששות מבחינת השתלבות בקהילה, שפה זרה, בתי ספר חדשים לילדים ומנטליות שונה. זה כמובן הצריך מאתנו חוזק נפשי גדול והקרבה. תקופה שלימדה אותנו המון וחיזקה אותנו גם בהיבט המשפחתי וגם בהיבט האישי וההתפתחותי.

אחד המעברים הקשים היו לבסיס רמון שבדרום. שני ילדינו הלכו ללמוד במדרשת שדה בוקר, זהו מקום שבו הייתה להם אפשרות להישאר לישון. זו הייתה תקופה מורכבת אשר בה מצאנו עצמנו לבד בבית ומכאן החלטנו להרחיב את התא המשפחתי. נולדו לנו שני ילדים נוספים ומכאן הפער בין ארבעת ילדיי, פער של כ- 16 שנים. בעבר, זה לא היה דבר של מה בכך. היום כולנו מברכים על האומץ.

בשנת 1998, כבר היינו הורים לארבעה ילדים בישוב רעות שליד מודיעין. בשלב זה פרשתי מהצבא והתחלתי בקריירה בחברה פרטית. אחרי כמה שנים, בתי הבכורה זיכתה אותנו בתואר ״סבתא וסבא״. היום אנחנו משפחה רחבה , מאוחדת ומאושרת. יש לנו שמונה נכדים משני ילדיי הבוגרים. שני ילדיי הצעירים הינם בשנות העשרים. הגדול מבינהם השתחרר לפני כשנה כלוחם שייטת והצעיר שבחבורה משרת בגאווה, אף הוא כלוחם שייטת.

הטבעת

(נטע מתארת:) הסיפור על הטבעת מתחיל דווקא מהצד של סבא שלי, אבא של אימא שלי. הטבעת נוצרה עבור דודה של סבא של אימא שלי. סבא של אימא שלי הוא ניצול שואה, ממשפחתו שרדו שני דודים. דודה אחת נסעה אחרי השואה לארה"ב והטבעת הייתה שייכת לה. כאשר היא נפטרה היא הורישה את הטבעת לסבא של אימא שלי למזכרת.

טבעת זו הועברה לאימא שלי מסבא וסבתא שלה להמשך מזכרת לפני עשר שנים. הטבעת שלמה ויש בה תשעה יהלומים. כיום, בגלל שצורתה מאד מיושנת ועתיקה, סבתא שלי, סבתא נורית, עונדת אותה. הערך של הטבעת לא רב אך הערך הרגשי של הטבעת גדול וחשוב מאוד והטבעת מהווה זכר לכל דור ודור במשפחה מאז פולין ועד היום. הטבעת מקשרת את כל הזיכרונות והסיפורים.

הטבעת שעוברת בין הדורות

דודה של סבא של אימא שלי, שממנה התגלגלה הטבעת עד לאמי, חיה עם משפחתה בפולין וניצלה מהשואה יחד עם בעלה ושני ילדיה. בסיום המלחמה נסעה עם בעלה ובניה לארצות הברית והם גרו בניו יורק. סבא של אימא שלי סיפר שהדודה צברה נכסים רבים. בתחילה היה להם מפעל לעיבוד עורות ולאחר מכן הם רכשו מספר בניינים גבוהים במנהטן שבניו יורק ולמעשה הם היו עשירים מאד. שני בניה חיים עדיין בניו יורק. אחד מהם עורך דין ובעלים של משרד עורכי דין, אחד הגדולים בניו יורק והשני רופא.

עוד סבא של אימא שלי מספר, שככל שהוא יודע, הדודה הצליחה לשמור על הטבעת כמו גם על חפצים יקרים נוספים. הם החביאו אותם בביתם שבפולין במקומות מסתור שונים ולאחר המלחמה הם חזרו לפולין ולמקומות המסתור והצליחו לאתר חלק מהפריטים שהסתירו. הוריי ואני לא זכינו להכיר את הדודה, אך מסבא וסבתא שלי שזכו להכיר אותה ולבקר אותם מידי פעם בניו יורק, הם מספרים שהיא הייתה אישה מאד מיוחדת, מטופחת ושהיה מאד נעים לשוחח איתה. לאחר שהדודה נפטרה סבא וסבתא שלי המשיכו להיות בקשר עם בעלה עד שנפטר מספר שנים מאוחר יותר.

הדודה (ז"ל) מארה"ב לה שייכת הטבעת

מסר לדור הצעיר: בחרתי דווקא להשתמש במסר של ניצול שואה שהוא סבא של אימא של נטע שכתב לנכדו (הבן הצעיר שלי) במסגרת המסע לפולין, מסר שילווה את הדור הצעיר וצאצאיו לעד:

הזוית האישית

סבתא נורית: אני שמחה שזכיתי לקחת חלק בתוכנית הקשר רב דורי. הרגשתי בחוויה מבורכת לחזור אל העבר ולשתף את נכדתי במורשת ובערכים שעליהם גדלתי והתחנכתי ושממנה היא צמחה. זו הייתה נוסטלגיה מחוייכת ומרגשת עבורי. למרות כביכול ״פערי הדור״, אנחנו בחיי היום יום מעבר לסבתא ונכדה, חברות טובות שאוהבות לצחוק ולהיות תמיד יחד.

נטע הנכדה המתעדת: סיפוריה של סבתי עוררו בי סקרנות והתעניינות מרובה. הצלחתי לדמיין את סבתא בצעירותה ולהכירה יותר לעומק. השמחה והמשפחתיות שבה גדלה גורמת לי להבין את הסביבה המשפחתית שבה אני גדלה. סבתי יקרה לי מאוד ואני שמחה על שזכינו לעשות את התכנית יחד.