מאגר סיפורי מורשת

שמי אביתר מלול, השנה אני לוקח חלק בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת בית הספר. מכיוון שאנחנו דור שלישי של ילידי הארץ, בחרתי עם אמי לשמוע על דוד שלה, שלום רישר זיטון, שהוא אחיו הבכור של סבא שלי.

בכמה שיחות ומפגשים שמעתי ממנו על ילדותו אי שם בתחילת שנות ה 50 בתוניס, על עלייתו לארץ ועל החוויות שלו במהלך ילדותו ועד לימינו. שלום ריישר זיטון, בן 73, נולד בשנת 1950 בתוניסיה, בעיר הבירה תוניס. בנם הבכור של חיים ויקטור זיטון, צורף במקצועו, ושל אסתר דייזי בלחסן. לסבתא רבתא שלי היו הורים ביולגיים והורים מאמצים שאהבו אותה בכל ליבם ולא נפרדו ממנה לרגע. המשפחה שלהם הייתה משפחה אמידה שחיה בשלום עם שכניהם הערבים בתוניס.

העלייה לארץ: מתוניס למרסיי ולישראל

חלק ממשפחת זיטון עלו לארץ בשנת 1948 וסבא רבא שלי, שהיה ציוני גדול ואוהב ישראל, ידע שרק בישראל הוא רוצה לחיות, ולכן בשנת 1955 הם החליטו לעלות לארץ, סבא רבא שלי לקח את אשתו דייזי יחד עם הוריה המאמצים, את בנו בכורו שלום רישר שהיה רק בן 5 ואת בתם התינוקת הקטנה מריולן, מעט הציוד מהאישי והם עלו לארץ. רישר מספר שהוא לא זוכר שהיה להם גן ילדים באותה תקופה ולכן הוא לא הרגיש כל כך בשינוי.

העלייה לארץ לא הייתה ישירה, הם היו צריכים לקבל אישור כניסה לארץ ישראל, ולכן היה עליהם לעצור בעיר מרסיי שבצרפת על מנת לקבל את האישור, זה לקח כמעט חודש של המתנה. מזלם של בני המשפחה שהם היו דוברי צרפתית וההמתנה בצרפת הייתה יחסית לא קשה. לאחר קבלת האישור הם עלו על האונייה, דוד שלי אומר שזה בכלל לא היה דומה לאונייה, אלא אפילו סוג של רפסודה, ובכלל לא קרוב לאניות שאנחנו מכירים היום. אבא שלו, שהיה חרדתי ודאגן מאוד, קשר אותם בחגורה ארוכה כדי שחס וחלילה לא יפלו למים ושמר עליהם מכל משמר. סבתא רבתא שלי, אמו של שלום רישר, הייתה באותה תקופה בתחילת ההריון של סבא שלי מאיר, שנולד בשנת 1955.

הגעה לארץ

סבא רבא שלי, שידוע שהיה ציוני ואהב את הארץ, היה מאוד אופטימי. סבתא רבתא שלי, לעומת זאת – מספרים שהייתה אישה מאוד מפונקת ומגונדרת ורמת החיים וסגנון החיים בארץ ישראל של שנות ה-50 לא התאים לה בכלל והיה לה מאוד קשה, שלום מספר: "אני כילד שמתי לב שהיה לה קשה וניסינו להקל עליה."

כשעלינו לארץ גרנו במשואה ליד בית שמש לתקופה של מספר חודשים ובעקבות המשפחה המורחבת שעלתה לפנינו עברנו לגור בנתניה. המשפחה המורחבת שעלתה אז ב-1948 אחרי המלחמה לא הסתדרו בארץ וחזרו לגור חלקם בצרפת וחלקם בתוניס. מאז שעברנו לנתניה ועד היום, שלום רישר גר באותו הבית שגדל בו.

הילדות שלי בישראל

שלום מספר: "עליתי לארץ בגיל מאוד צעיר, ילד בן 5. לא דיברתי עברית, רק ערבית וצרפתית, היה לי קשה בעיקר בגלל השפה. בנוסף, אבא שלי לא עבד, היינו לבד – אני אחותי וההורים שלי, היו איתנו סבי וסבתא המבוגרים שהיינו צריכים לטפל בהם. חיי עוני לא פשוטים שלא היינו רגילים אליהם מהמדינה הקודמת ממנה הגענו. הכח היחיד שהיה לנו זה האהבה לארץ ישראל. אבי, ויקטור זיטון – היה לו חשוב לחיות רק בישראל עם רגשות הגאווה והציוניות שלו. בשנה הראשונה בלימודים בכיתה א' היה לי מאוד קשה בעיקר בגלל שבשכונה ובבית הספר קצת הציקו לי וצחקו עליי בגלל השפה והמבטא. למזלי, המורה שלי דיברה קצת צרפתית וזה מעט הקל עליי ועזר לי קצת להשתלב ולהרגיש חלק מהכיתה. עם הזמן גדלתי, למדתי והשתלבתי, אני ישראלי גאה. מדבר עברית שוטף וגם ערבית וצרפתית.

בשנת 1955 נולד אחי מאיר, סבא של שרי, ואחריו נולדו ניסים ורות, סך הכל אנחנו חמישה אחים: שלושה בנים ושתי בנות. לאחר כמה שנים בארץ, אבא שלי וקטור נסע לצרפת ועזר להוריה הביולוגים של אמי לעלות לארץ וככה גרנו כולנו בבית אחד. זה היה צפוף אבל שמח, תמיד מלא באורחים ובאוכל."

תחביבים ועיסוק חייו של שלום

מגיל צעיר מאוד אהב דודי שלום את הים וכל מה שקשור לים, אהב לשחק כדורגל בים מגיל קטן ועד שנותיו הבוגרות, הוא אהב מאוד ללכת לדוג, הוא היה הולך לים לדוג בתור ילד, יושב על שובר הגלים, וגם כשגדל היה לוקח את אשתו ואת אחותו הקטנה בשעות הלילה המאוחרות ואפילו כמעט לפנות בוקר, היו מכינים פתיונות מבצק והולכים לשבת עם חכות שעות ארוכות על שובר הגלים בחוף בנתניה וחוזרים עם שלל של דגים אותם סבתא רבתא שלי אסתר דייזי הייתה מכינה להם לארוחת צהריים. כשנולדו הילדים תחביב הדיג הופסק, אבל החיידק עבר לבנו הבכור שעד היום צולל ודג במעמקי הים. האהבה לים באה לידי ביטוי בעיקר בהפלגות קצרות וארוכות, דודי מוצא שלווה בים וזה אחד הדברים שהוא הכי אוהב.

למחייתו, כל חייו עסק דודי שלום בתחום ליטוש היהלומים, החל מפועל רגיל למנהל עבודה ואף המציא פטנט מיוחד בתחום. עם השנים, גם סבא שלי למד ממנו את העבודה והם עבדו ביחד, את כל טבעות האירוסין למשפחה הוא היה מייצר לנו, הטבעת והיהלום.

דודי שלום מוסיף: "לדור הצעיר שלום רוצה לומר שעליהם לתת יותר כבוד, לזולת, למשפחה, להורים, למורים ולחברים". הוא מרגיש שזה משהו שהשתנה מאוד מהדור של פעם לדור של היום, והוא מקווה שהנוער של היום ילמד להתנהג בצורה ראויה  לסביבה.

הזוית האישית

אביתר המתעד: לי אישית היה מאוד כיף להיות עם דוד שלי ולעשות איתו את העבודה ולגלות עליו דברים חדשים שלא ידעתי עליו קודם. כתיבת התיעוד הזה הייתה מרגשת ומעניינת עבורי, התקופה שבה גדל דוד של אימא שלי כל כך שונה מהתקופה שאנחנו חיים בה היום, סגנון החיים, המגורים הלבוש, אפילו אהלבום תמונות נראה ומריח אחרת, יש לו ריח ישן כזה שמעלה זכרונות, למרות שלא הייתי חלק מזה בכלל. לשמוע איש מבוגר בן 73 מדבר על הילדות שלו ומרגיש כאילו זה היה ממש אתמול היה מאוד מרגש עבורי ואני חושב  שגם עבור אימא שלי וסבא שלי ביחד. אני חושב שדוד שלה העריך מאוד את ההתעניינות שלי בסיפור שלו ואפילו התרגש כמוני.