מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1947, לאחר תום מלחמת העולם השניה, נסעו אמי וסבתי לביקור משפחה בהולנד. הנסיעה הארוכה תוכננה כך שסבתי תוכל לפגוש את ההורים והאחים עמם נותק הקשר כל שנות המלחמה, ואמי תוכל להכיר את הסבים שלה ששרדו את המלחמה, את הנכדות ובנות הדודה שנולדו בהולנד. הן נסעו מפלשתינה להולנד טרום החלטת האו"ם על החלוקה של ארץ ישראל, וחזרו רק לאחר הכרזת העצמאות במאי 1948.

בזמן ששהו בהולנד, סבי שנותר בארץ, הצטרף לכוחות ההגנה בתור נהג משוריין בשיירות העולות לירושלים. סבי עבד בתור נהג המשאית של מושב בית חנן (אני בתור ילדה צעירה דמיינתי שעליו כתבו את השיר "האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק…"). תפקידו של סבי היה לקחת את התוצרת של המושב – בעיקר פירות הדר וביצים, אל המשביר בתל אביב או אל הנמל בחיפה, משם הועמסו תפוחי הזהב על הספינות ונשלחו לארצות רחוקות, כשהם נושאים את התוית היוקרתית "Jaffa".

כשהחלה המלחמה על הדרכים, לאחר הכרזת האו"ם בנובמבר 1947, הוחלט לחפות את המשאית במשוריין פלדה, על מנת להגן על סבי הנהג, כדי שיוכל להמשיך ולהוביל את הסחורות מן המושב אל הנמל ומן העיר אל המושב. כיוון שהמשאית כבר חופתה במשוריין, התגייס סבי לכוחות הלחימה והצטרף אל השיירות העולות לירושלים כשהוא מוביל במשאית שלו עופות, ביצים, תרופות וכל צרכי העיר הנצורה. סבי היה אמיץ וחזק, והכיר את כבישי הארץ על בוריים.

כששבו אמי וסבתי מביקור המשפחה בסוף חודש מאי 1948, הספינה שבה הגיעו עגנה בנמל חיפה, וסבי נסע עם המשאית לחיפה על מנת לאסוף אותן ולהביאן אל המושב במישור החוף. הדרף לכל אורכה היתה רצופה מארבים ומחסומים, והפחד מפני פגיעה במשאית במהלך הנסיעה היה ממשי, אולם באותה המידה הגעגועים לילדתו ואשתו הכריעו וסבי החליט לצאת אל הדרך המסוכנת ולהביאן הביתה.

לאחר המפגש המרגש בנמל, עדכן סבי את סבתי בפרטי המסע המסוכן הביתה, והתקבלה החלטה – יוצאים חזרה, לא נשארים בחיפה.

סבתי קטנת הקומה התכופפה וישבה על רצפת המשאית – נסיעה ארוכה שנמשכה כארבע שעות באותם הימים, ואילו אמי, ילדה בת 5, נדחקה וישבה בין סבי לבין גב המושב, על מנת שבמקרה של פרוץ קרב כלשהו – יוכל סבי להגן עליה בגופו. לשמחת כולם, עברה הנסיעה בשלום, המשאית לא נתקלה בהתנגדות כלשהי במהלך הדרך, אמי וסבתי הגיעו הביתה.

נהג משאית באותם הימים היה מקצוע מכובד, ואמי שהיתה גאה מאוד בסבי האמיץ והגיבור, שגם נפצע בהמשך המלחמה, וצלע עד אחרון ימיו, הצטלמה אינספור פעמים על אותה המשאית, שהמשוריין שלה ניצב עד היום בלבו של מושב בית חנן.

הזוית האישית

בשמת המתעדת: אני מכירה את הסיפור הזה משחר ילדותי, ומרגש אותי להכניס אותו אל מאגר הסיפורים של תכנית הקשר הרב דורי במוזיאון אנו כי אני רואה בו בהחלט סיפור שהוא גם אישי וגם ממלכתי. זהו סיפורה של ילדה אחת, ואבא אחד, אבל זהו גם סיפורה של המדינה. האישי והציבורי שלובים בו יחד בצורה שמאפיינת מאוד את הישראליות. סבי הגיבור, אמי הצעירה, ימים של סוף מלחמה, ימים של תחילתה של מדינה. כל האלמנטים בסיפור הזה זועקים ישראליות על כל גווניה. הגבורה, הצבריות, האומץ להגן על הילדה הצעירה, המשפחתיות המלוכדת והשואה. הכל ביחד.

אמי שמחה מאוד להצטרף ולצרף לפרויקט את הסיפור האישי שלה. היא תמיד הרגישה חלק מההוויה הישראלית, ומנסה בכל הזדמנות לשמר את זכרון אביה כנהג משוריין.