מאגר סיפורי מורשת

סבא צבי ריטמן נולד ברומניה, בשנת 1.1.1930  כשהיה בן שנה וחצי נמסר לדוד שלו, שחי בצד ההונגרי של הגבול. בתחילה הדוד לקח אותו לביקור ואח"כ אימץ אותו. זה היה מקובל במשפחות עניות שהיו עושות את זה. הדוד אימץ אותו וגידל אותו כמו בנו והם חיו בטרנסילבניה.

כפי שהיה מקובל אז הוא למד ב"חיידר", למד תורה.  סבא היה ילד יפה מאוד ושובב מאוד (אבא אומר שאני דומה לו מאוד).

כשהיה בן שלוש עשרה הגיעו הגרמנים לגבול הונגריה, המשפחה ניסתה להבריח אותו, אך הוא נתפס על ידי הגרמנים ונשלח לאושוויץ ברכבת. ברכבת בדרך לאושוויץ, אמרה לו אימו לראשונה שהיא אוהבת אותו כמו הבן שלה, אך היא איננה אימו הביולוגית. עם הידיעה הזו הגיע למחנה הריכוז.

כאשר היה בגטו ניסה להבריח אוכל דרך תעלות הביוב, אך חייל גסטפו תפס אותו והיכה אותו.

הוא היה בטרבלינקה ובאושוויץ, עבר עינויים קשים, אך היה לו חוש הישרדות טוב. הוא צעד בצעדת המוות, ושרד אותה כמובן. הוא הבין שמחנה הריכוז בו היה עומד להיסגר. לקחו אותם לקרחת יער, העמידו את כולם וירו עליהם. סבא נפל בין כל המתים ועשה את עצמו מת. כשהגרמנים הלכו והוא קם, נכנס ליער, פגש בפרטיזנים והצטרף אליהם. והוא היה רק בן ארבע עשרה וחצי בערך.

כאשר הצטרף לפרטיזנים הוא נלחם נגד הנאצים כפי שהם עשו: פוצץ מסילות רכבת ועשה מה שנדרש. הוא התחשל מאוד והתחזק.

כשהסתיימה המלחמה האמריקאים מצאו אותו, והצילו אותו, והוא עלה לארץ בשנת 1946 באוניה "כל ישראל חברים".

האוניה נתפסה על ידי הבריטים והם הוגלו לקפריסין. כשעלה סוף סוף לארץ הגיע לקיבוץ כפר גלעדי, ובגיל שבע עשרה  וחצי התגייס לחטיבת כרמלי והיה בתפקיד מאגיסט.

את סבתא מתי הכיר בשפת הים בחיפה.  הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים:

דני הבכור נולד בשנת 1962

אלון – אבא שלי נולד בשנת 1964

ודודתי  מירב נולדה בשנת 1971.

הוא היה שנים רבות אזרח עובד צה"ל בהנדסה קרבית.

הוא לחם בכל המלחמות – ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים. הוא בנה את הרפסודה, עליה הכוח הישראלי חצה את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, ובשנת 1982 היה עם הכוחות הראשונים שנכנסו ללבנון, כדי לפלס את הדרך ללוחמים.

יש לסבא שלי תשעה נכדים:

מדוד דני, חמישה.

מדודה מירב , שניים

ומאבא שלי, אני ואחותי לירון.

מדי פעם כשסבא עם הנכדים באירוע משפחתי, הוא אומר שזה הניצחון שלו על הגרמנים. העובדה שיש לו נכדים.

הזווית האישית

דניאל: בשבילי היה ממש מעניין לשמוע את הסיפור של סבא. אמנם מדי פעם הוא אומר משפט, ואבא לפעמים מספר לי חלקים מהסיפור של סבא, אבל לא יצא לי לשמוע את הסיפור בצורה מסודרת, ואני יודע שיש עוד הרבה דברים שלא סיפרו לי. וחבל לי שסבא גר רחוק יחסית, ואני לא יכול לבוא ולבקר אותו סתם ככה – אחרי הצהריים. אני מאחל לעצמי ולסבא שיהיו לנו עוד הרבה שנים ביחד.