מאגר סיפורי מורשת

שמי ענבל ואני מתעדת את סיפורו של סבי חנוך במסגרת התוכנית הקשר הרב דורי.

סבי, עופרה ואני

אבא חייל

בפגישתם באחד מימי החורף החמימים אירחה אותי ענבל, אחת מנכדותי הצעירות, בגינת בית הספר שלה. באותו בוקר שמשי ונעים היא ישבה אתי, וכמונו ישבו ילדים אחרים מכיתתה, והאזינו לסיפורי הסבים שלהם על ימי ילדותם הרחוקים. אני כבר חציתי את גיל השמונים לפני כשבע שנים וסיפור המעשה שלי התרחש לפני שנים רבות. לשמחתה של ענבל חייכתי למשמע בקשתה, אמרתי שאני זוכר והתחלתי לספר:

"אני זוכר את המעשים שאירעו עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל, כשהאנגלים שלטו בארצנו. הם היו חשובים לי מאוד ולא אשכח אותם לעולם. הייתי אז ילדון שלמד בגן-הילדים, בנם הבכור והיחיד של הורי שעלו לארץ כחלוצים שנים אחדות לפני שנולדתי. התגוררנו אז בצריף בשכונת הרכבת בפתח תקווה, המושבה הקטנה, עטורת פרדסים ושדות פרחי-בר לרוב.

בוקר אחד ליווה אותי אבא לגן הילדים שלי. הייתי אז כמעט בן חמש. יצאנו מן הבית וצעדנו אל הגן על המדרכה לאורכו של הרחוב הארוך. באותו יום גררתי איתי את תותח הצעצוע שאבא בנה לי. הייתי גאה מאוד באבא שבנה לי את התותח מגליל קרטון וזוג גלגלי עגלת ילדים שמצא בחצר.

היום, חשבתי לי בעודי גורר את התותח שלי, אראה אותו לגננת יונה ולילדים בגן, לא היה קץ להתרגשותי.

בימים ההם פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא סיפר לי שהוא יתגייס בקרוב לצבא. לפני שקמה מדינת ישראל לא היה לנו צבא משלנו ואבא החליט להתנדב לצבא הבריטי כדי להילחם באויב, בגרמנים הנאציים. שמחתי גם שאבא יהיה חייל ובעיקר – זכרתי שהוא בנה לי את התותח, שקשרנו לו חבל דק ועכשיו הובלתי אותו בדרכנו לגן. כל כמה דקות הייתי שולח לעברו מבט וחושב על אבא בגאווה. תמיד הייתי עושה עם אבא דברים שונים. באותם רגעים עלו בזכרוני הפסלים מפלסטלינה שהיינו מפסלים ומציבים אותם על המעקה במרפסת. פעמים רבות הצטערתי לפני שהיינו מועכים אותם ומפסלים דמויות חדשות.

כעבור שבוע, בשעת בוקר מוקדמת, לפני שקמתי לגן, עדיין התפנקתי במיטה בעיניים עצומות. אבא העיר אותי, נשק לי על מצחי ואמר שלום. בן, הוא נסע לצבא, אמרה אמא, שהגישה לי את ארוחת הבוקר ושאלה: האם אמרת לאבא שלום לפני שנסע? רק אז הבנתי שאבא נסע ואמא ואני נשארנו לבדנו בבית. הוא לא יחזור הביתה יום יום היא אמרה ודמעות עלו בעיניה.

לאחר כמה שבועות ישבנו ליד השולחן במטבח ושוחחנו על מה שקרה בגן באותו יום. סיפרתי לאמא שבבוקר באו אנשים לגן, חפרו בחצר בור גדול שיורדות אליו מדרגות, כיסו אותו בלוחות פח ומעליהם פיזרו אדמה ולא הסכימו שנתקרב אליו. יונה הגננת כינסה את הילדים לקראת הצהרים ואמרה לנו שחפרו לנו מקלט, אבל אסור לרדת אליו. רק אם יהיה צורך היא תקרא לנו ונוכל להיכנס. אנחנו לא חשנו דבר ולא הבנו מה זאת מלחמה. כששבתי מהגן עמדו השכנות ליד הבית שלנו ושוחחו ביניהן ביידיש על המצב. אני הבנתי שאבא שלי קשור למלחמה, אך היא נראתה בעיני רחוקה מאוד.

עברו חלפו להם כמה שבועות נוספים. במושבה לא הזכירו את המלחמה והילדים לא היו מעורבים בדאגותיהם של המבוגרים. אני מצאתי את עצמי מתגעגע לאבא… מעולם לא נפרדתי ממנו לזמן כה ממושך. ערב אחד שאלה אותי אמא על מה אני חושב.

אני חושב על אבא, השבתי. הלוואי שהיה כבר זקן והיה נשען על מקל בהליכתו  המשכתי. מדוע? שאלה אימא. אם יהיה זקן, לא יהיה חייל… אני רוצה שיהיה בבית כמו אבות אחרים! הייתי עצוב ולא הרמתי את עיניי אל אימא.

בסוף הקיץ עברנו לגור בדירה חדשה בשכונה אחרת במושבה ואני עברתי ללמוד בבית הספר. הרחוב שלנו היה חולי, לא סללו בו עדיין כביש וכמעט לא נסעו בו מכוניות. יכולנו לעבור בקלות לחצרות של השכנים ובחורשת האקליפטוסים, מאחורי החצר שלנו, העזנו לטפס על העצים הגבוהים ההם, כשההורים לא ראו. הכרתי גם את ילדי השכנים ויכולנו לשחק בחוץ עד שקיעת החמה. היינו נכנסים הביתה רק לאחר שהאמהות היו קוראות לנו לארוחת הערב.

בתחילה מיעטה אימא להזכיר את אבא. היא הייתה עצובה תמיד, אך יום אחד אמרה לי בקולה העצוב, בעיניים בוכיות ובחיוך קל על פניה, שקיבלנו מאבא מכתב ובו כתב דרישת שלום גם לי.

בחודשים הבאים לא הגיעו מכתבים ולא ידענו מה עלה בגורלו של אבא. אימא הייתה יושבת אתי בארוחת הערב, מוחה במטפחתה את עיניה הדומעות ואומרת מדי פעם שהמצב קשה ושהמלחמה נמשכת ונמשכת.

לאחר זמן ממושך הגיע מכתב מודפס מהצבא הבריטי. עזריאל שכננו, שעבד בבית-משפט השלום וידע אנגלית, קרא אותו באוזני אמא. במכתב הודיעו לנו שאבא נעדר, שלא יודעים לאן הוא נעלם… האיש מהדואר במדים הכחולים, שראה את אמא פורצת בבכי, אחז בזרועה והבטיח לה שכאשר ימצאו את אבא הוא בעצמו יבוא לבשר לה את הבשורה המשמחת. ואומנם כעבור כמה חודשים שוב הגיע אותו איש לביתנו, בחיוך רחב על פניו הוא הוציא מברק מתרמילו והגיש אותו לאימא. הוא פתח, לעינינו, את המברק וקרא באנגלית ובקול רם את הבשורה המעודדת: החייל צבי לקח נמצא בשבי הגרמני. הוא חי ובריא ודורש בשלום משפחתו. שוב פרצה אימא בבכי והשכנות ברכו אותה בשמחה על שגילו שאבא חי. היא חיבקה אותי וראיתי, מבעד לדמעותיה, שהיא שמחה. לא ידענו דבר על מקום המצאו של אבא, אך כעבור שבועות ספורים קיבלנו ממנו תמונה ואחרי כן גלויות ומכתבים. כך התחזקנו בתקווה שאבא ישוב אלינו ממרחקים, אך לא יכולנו לדעת מתי.

בבית הספר חלף עלי הזמן במהרה, גדלתי, עליתי מכיתה לכיתה, חברי הטוב חגי למד אתי, הכרתי ילדים חדשים ותמיד תמיד חשבתי על אבא. לא יכולתי לשכוח לרגע את ההרגשה העצובה שאני בן של חייל ורחוק ממנו זמן כה רב. כשהייתי בכיתה ג' קרה לי דבר לא טוב. הגיע לכיתתנו ילד חדש מאחת המושבות בשרון, דוביק היה שמו. אך למרות שמו הנחמד הוא היה שנוא עלי. כל פעם שעבר על פני הוא היה משלח לעברי את המילים הרעות שלו: אבא… שלך… לא ישוב… לעו-ל-ם! כך הוא היה אומר לי בלעג ומעווה את פיו ברשעות. כל תקופת השבי של אבא הוא שב ולחש לי ברוע את אותן המילים. באחת הפעמים, בתחילת כיתה ד', הוא עמד בפרוזדור ליד הכיתה וחזר על המשפט הרע שלו. ואז, במפתיע, בלי שחשבתי על כך מראש, קמצתי את אגרופי וחבטתי בפרצופו בחזקה בכל כוחי. הוא וגם אני נדהמנו מעוצמת המכה. פניתי ממנו ולא אמרתי מילה. זכרתי את החבטה הזאת שנים רבות ואני גאה בה עד היום.

כשהחלו השקדיות לפרוח לקראת ט"ו בשבט, החלו להישמע ברחבי המושבה קולות של תקוה: המלחמה עומדת להסתיים אמרו יודעי דבר בין המבוגרים והיא אכן הסתיימה. באחד מימי ראשית הקיץ הלכתי עם אמא לעצרת שמחה ענקית שהתכנסה בחצר העיריה לכבוד סיומה של המלחמה. אנשים ונשים, ילדים וזקנים, אלפים, נאספו בחצר בניין העיריה. אימא ואני עמדנו בקהל הנאספים העצום. הצצתי באמא, היא הרכיבה משקפי שמש, אך הפעם מלאו עיניה דמעות שמחה.

הנואמים, שנשאו דברים נרגשים מן המרפסת הגבוהה, הביעו את שמחתם על הניצחון שהביאו צבאות בנות-הברית, חיילי כל העמים שלחמו בנאצים הרשעים. הקהל העצום מחא כפיים לדברי הנואמים ולסיום העצרת שרו הנאספים את התקווה. באותן דקות הציפה אותי הרגשה נפלאה ואז נזכרתי באיש הדואר שהבטיח לאימא שאבא ישוב. תמיד הצלחתי לזהות בקלות, בתמונות מן השבי, את דמותו של אבא בין מאות השבויים שישבו בשורות צפופות וחייכו לצלם. עכשיו, כך חשתי, אבא יגיע ואראה אותו ממש ומקרוב.

הבשורה על שחרורו של אבא מן השבי לא איחרה להגיע. מכתבו הראשון כאדם חופשי נשלח מאנגליה, היה כתוב בעברית ועל המעטפה התנוסס בול אנגלי עם דמותו של המלך ג'ורג, הכל היה שונה. הציפיה לשובו של אבא נראתה לי ארוכה. התחלתי להתגעגע, וערב אחד אמרה לי אימא שמחר ניסע לתל-אביב לפגוש את אבא.

שנתי נדדה באותו לילה. התרגשתי מאוד מהפגישה הצפויה, אך לבסוף נרדמתי. משה ורדי, ידידם האהוב של הורי, ליווה אותנו לרחוב נחלת-בנימין בתל-אביב. קהל רב הצטופף על המדרכות וגם חסם את הכביש. כולם ציפו לבואה של שיירת המשאיות הצבאיות שהביאה את השבויים החוזרים לאחר שחרורם. לאחר ציפיה ארוכה החלו ההמונים למחוא כפיים כשנראתה שיירת המכוניות מפלסת את דרכה באיטיות בין אלפי מקבלי הפנים הצפופים.

כשהתקרבה אחת המשאיות אלינו הרים אותי משה מעל לראשו, הושיב אותי על כתפיו הרחבות ומשם העביר אותי לגג תא הנהג. נותרתי יושב על הקבינה, מציץ שמאלה ואז גיליתי את אבא עומד לידי. הוא הגיש את זרועותיו, חיבק אותי והמטיר עלי המון נשיקות. חשתי על לחיי וצווארי את זיפי לחייו. צעקתי: אבא! אבא! מסביב היה רעש עצום וקולי כמעט לא נשמע. נותרתי יושב על הקבינה ואבא אחז בי בעוצמה. כשעצרה המשאית ירדנו , ביחד עם אמא ומשה נכנסנו לאולם קבלת הפנים. ישבנו כולנו ביחד – אימא, אבא ואני. שוב היתה המשפחה שלמה. נעצתי עיניים באבא,

אימא חייכה, חייכה ובכתה משמחה ואבא, לבוש במדיו הצבאיים, העביר מבטו עלינו וחייך. מתוך ההמולה ההיא עלה באוזני הד של קול בלתי מוכר: אבא שלי שב! אבא שלי חי ומסתכל בי בשמחה!

אבא ישב בינינו לבוש מדים וחבוש כומתה ועליה התנוסס סמלו של חיל החפרים. אבא שלי שב אלי צעיר, אינו נשען על מקל והוא איתנו בבית.

הסיפור סופר מפי חנוך לקח, סבה של ענבל לקח בחורף 2023.

הזוית האישית

ענבלי: שמחתי במפגשים לשמוע את סבא מדבר ומספר לי על העבר שלו. למדתי המון על הילדות שלו ואיך הוא היה בילדותו. סבא סיפר לי איך הוא היה 5 שנים בלי אבא שלו והוא לא ידע אם הוא יזכה לראות אותו שוב.

סבא חנוך: עצב שהפך לשמחה.