מאגר סיפורי מורשת

שמי עדה איצקוביץ, נולדתי בישראל בשנת 1951. הוריי קלרה ז"ל ואברהם כהן נולדו ברומניה ועלו לארץ בשנת 1947 בעליה בלתי לגאלית. הם הוגלו לקפריסין לשנה והוחזרו לארץ בשנת 1948. עם עלייתם ארצה התיישבו בקיבוץ נגבה, התחתנו ועברו להתיישבות בקקון (קקון היה כפר ערבי שנכבש ועבר למשוחררי צה"ל) נולדתי בקקון ולאחר שנה לערך עברנו עם שאר המתיישבים למושב אמץ הסמוך (אמ"ץ- ארגון משוחררי צה"ל).

אני נשואה, אם לשלושה ילדים ושמונה נכדים. אחד מהם הוא לוטם, תלמיד כיתה ד' בבית ספר "צליל" ואיתו אתעד יחד את הסיפור על אבי, אברהם כהן, סבא רבא של לוטם.

אבי אברהם נולד בשנת 1928 בעיר פוקשן שברומניה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 אבי היה בן 11. לפני המלחמה למד בבית ספר יהודי במשך ארבע שנים, לאחר מכן עבר לבית ספר לא יהודי בו למד במשך חצי שנה ולא יכל להישאר שם יותר. הייתה אנטישמיות גדולה מאוד, הילדים הלא יהודים התנהגו אל אבי מאוד לא יפה רק משום שהיה יהודי. שנאו אותו והתנהגו באלימות פיזית, כמובן שהתנהגות זו הייתה כלפי כל הילדים היהודים בבית הספר.

כשהיה בן 11 הגרמנים הגיעו לרומניה, ארץ הולדתו וכבשו אותה. אבי הבין שיש מלחמה והמדינה נכבשת על ידי מדינה אחרת אך לא הבין את החומרה וההשלכות של המלחמה. הם המשיכו די כרגיל את חייהם, קבלו מספר הוראות שהיה עליהם לבצע כמו: שעות מסוימות שהיה מותר להם לצאת מהבית, השעות היו מהשעה 08:00 בבוקר עד 18:00 בערב, הם היו צריכים להסתובב עם טלאי צהוב (סמל זיהוי של היהודים) המזון היה מועט מאוד, סבי שהיה נכה ממלחמת עולם ראשונה היה בעל הקלות ובזכות זה משפחתו קבלה קצבה של אוכל קצת יותר גדולה משל האחרים.

מכיוון שאבי היה ילד קטן בזמן המלחמה הוא נשלח על ידי הוריו לדאוג לאוכל למשפחתו, הוא היה יוצא בשעות הלא מותרות באמצע הלילה בסביבות השעה 03:00. הוא היה עושה זאת בזהירות ובמהירות רבה כדיי שלא ייתפס, ילד שהיה נתפס היה מקבל מכות רצח מהגרמנים.

בגיל 15 נשלח אבי לעבוד במחנה עבודה, המחנה עבודה היה קרוב לביתו ולכן חזר כל יום הביתה. הוא עבד שבעה ימים בשבוע. במפעל שייצר הסוואות למטוסים שהגרמנים נלחמו בהם. אבי הבין שהוא חייב לעשות את מה שאומרים לו, אפילו שזה היה קשה, הוא הבין שלזה הוא נדרש וכך עשה. בשלב זה עדיין לא הבין את חומרת המצב הנורא שאליו נקלעו במלחמה. אחיו הגדול של אבי נשלח גם הוא למחנה עבודה, אך המחנה העבודה שעבד בו היה רחוק מהבית והגיע לביקור רק פעם בשנה. זה היה קשה מאוד לאבי ולשאר בני המשפחה.

הרבה אנשים שהיו קרובים לאבי בזמן המלחמה כמו שכנים וחברים טובים פשוט נעלמו, אבי היה בטוח שיצאו גם לעבוד במחנות עבודה כמוהו ולא תיאר לעצמו שלקחו אותם למקומות אחרים ושהם בעצם לא יחזרו לעולם. רק כשהסתיימה המלחמה הוא הבין מה עלה בגורלם. הם לא ידעו שהם במלחמה נוראית כי לא הייתה תקשורת כמו היום, כל אחד היה עסוק בחייו, במקום מגוריו בלי לדעת מה קורה מסביבו, בשכונה לידו, בעיר הסמוכה, בכפר הקרוב, במדינה הגובלת וכ"ו.

סבתא עדה יחד עם הוריה בשנות ה-60

בסוף המלחמה אבי הבין מה באמת היה, הוא הבין את גודל האסון הנורא, הבין לאן כל כך הרבה אנשים נעלמו ומה עלה בגורלם. בנוסף להבנה על המלחמה אבי הבין שהוא ושאר היהודים ששרדו רוצים מדינה משלהם, מדינה שיבנו אותה וישמרו עליה.

בשנת 1948 הגיע לארץ עם קבוצת נוער כדי להקים את המדינה, הוא ידע שיעשה הכל כדי לבנות ולהגן על המדינה גם אם יצטרך למות למענה. הוא נשלח לעבוד בקיבוץ נגבה ובאמת בנה את הארץ, עבד בבניין ובנוסף שירת הרבה שנים בצבא כדי להגן על המדינה. גם אני ואחותי, הבעלים שלנו, ילדינו ונכדי הגדול, שירתנו בצבא והמשכנו להגן על מדינתנו שהוריי ועוד הרבה יהודים שהגיעו לארץ ישראל הקימו ובנו בעמל רב.

לוטם עם סבא רבה

אבי כיום בין 94 שיזכה לימים ארוכים, רואה חשיבות רבה בהעברת הסיפור שלו מדור לדור כדי שנכדיו, ניניו והדורות הבאים יכירו וידעו את הסיפור ולעולם לא ישכחו.

הזוית האישית

הנכד לוטם: החוויה שלי ושל סבתא שלי היא שכיף לנו מאוד ואני מאחל לה המון אושר ובריאות ונחת מכל הנכדים.