מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

עליית ילדי טהרן והגשמת החלום הציוני בארץ ישראל

יובל וסבתא רוחה בסיור במוזיאון "אנו"
רחל בילדותה בתנועת הצופים בבאר שבע
סיפור העלייה ובניין הארץ של סלה פלדמן

שמי רחל פלדמן צפריר, נולדתי בתאריך 12.1.1951 בבית חולים צהלון ביפו. בארבע שנותיי הראשונות גרתי ביפו.

אני עם אמי רחל סלה

בשנת 1955 עברתי יחד עם הוריי – סלה וצבי פלדמן ואחיי התאומים יואב ויצחק ז"ל להתיישב בעיר באר שבע אשר בנגב.

אמי סלה, אבי צבי, אחיי התאומים אבי וצקי ז"ל ואני רחל

אמי סלה עבדה במשרד הבריאות כאחות בבריאות הציבור בעיר באר שבע ובנוסף עבדה במושבים שדה צבי ונבטים כאחות טיפת חלב. סלה ליוותה את בני המושב שרובם השתייכו לעולי יהדות קוצ'ין. על אף השוני התרבותי, סלה יצרה עם בני המושב קשר קרוב וחם, וזכתה להערכה רבה מצדם.

אמי סלה אחות טיפת חלב

אבי צבי עבד בסוכנות, בניהול מדור התכנון של מפעל הנגב. בשנת 1963 הוא הקים את סניף בנק "עין חי" בבאר שבע. בשנת 1974 הקים וניהל את המפעלים האזוריים ("אסם הנגב" ו"עוף הנגב") של תנועת המושבים.

גרנו בשכונה א' ברחוב הכותל המערבי. בבניין התגוררו ארבע משפחות עם ילדים שאתם יצרנו קשרי משפחה. את רוב שעות היום היינו מבלים יחד בחצר, שיחקנו מחבואים, תופסת, דג מלוח, חמש אבנים. היינו מבלים שעות רבות אחד אצל השני.

השנים בהן למדתי בבית הספר היסודי זכורות לי לטובה, היו לי חברים רבים, הצטרפתי לתנועת הצופים בה ביליתי שעות רבות וניגנתי על פסנתר בקונסרבטוריון הראשון בבאר שבע. בשנת 1965 עברנו להתגורר בישוב עומר. הישוב היה בתחילת דרכו והיו בו מספר קטן של תושבים. השנים הראשונות לא היו קלות. כל חברי המשיכו להתגורר בבאר שבע, ואני המשכתי ללמוד בתיכון מקיף ג' בבאר שבע. יש לי זיכרונות נעימים מימי הילדות, משפחה חמה ותומכת, על אף שהוריי עבדו שעות רבות. בסופי שבוע ובחגים הרבינו לטייל ולבלות בחיק המשפחה.

 

אחד הזיכרונות החרותים אצלי היא מלחמת ששת הימים בשנת 1967. הייתי אז בכיתה י', ואני זוכרת את חפירת השוחות ואת המתח הרב שהיה.

בשנת 1969 התגייסתי לצבא, שירתי בכפר-רופין כנח"לאית. לאחר כחצי שנה עברתי לשרת בגדוד הנח"ל המוצנח גדוד 50. שם גם הכרתי את בן זוגי חזי. התחתנו כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים (1972 אוגוסט– החתונה, 1973 אוקטובר– מלחמת יום כיפור).

בעת שירותי הצבאי

מלחמת יום הכיפורים, היא אחד הזיכרונות הכואבים עבורי. אחי יצחק ז"ל נהרג במלחמה. עברנו תקופה קשה, ארוכה ומורטת עצבים. לאחר חודש מתחילת הלחימה הוגדר אחי כנעדר. נסענו ברחבי הארץ לכל מקום שיכולנו. חקרנו במרתפים שהציגו את סרטי השבויים ממצרים, בין עדויות וטלפונים של מכרים וחברים. היכן הוא? האם יש עוד תקווה? האם נוסיף לראותו, לשמוע את הצחוק, לראות את העיניים המחייכות? עברה עלינו חצי שנה של מתח,  הכנת הלב לא להתייאש, של הצורך לתמוך זה בזה.

מימין: צקי יצחק ז"ל, תמונה מימי התיכון, משמאל: אחי, יצחק פלדמן ז"ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים

לאחר כחצי שנה נמצאה גופתו והוא הובא לקבורה בחלקה הצבאית בבאר שבע. החלל שנפער בנו היה נורא.

בהמשך הדרך למדתי את לימודי התואר הראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ועם סיום לימודיי התחלתי לעבוד כמורה לחינוך מיוחד בבית ספר "גאולים" בבאר שבע. בשנת השבתון למדתי לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית ועבדתי כיועצת בבתי הספר "מולדת" ו"יובלים". במהלך השנים נולדו שלושת ילדיי: איל, יעל ומיכל.

במשך עשרים שנים אני עובדת במכללה האקדמית קיי בבאר שבע. כאן אני מכשירה מורים להוראה בחינוך המיוחד. מרכזת את מרכז התמיכה לסטודנטים עם צרכים מיוחדים, ומרכזת את הסטאז' בהוראה במכללה. כמו כן אני מנהלת את מרכז התמיכה לסטודנטים עם צרכים מיוחדים, מרכז "איטקה". חלק חשוב בעבודתי הוא הנחיית הסטודנטים – שבעתיד הקרוב יהפכו למורים. זהו תהליך מצמיח ומעשיר, שחלקים בלתי נפרדים ממנו הם עבודת הצוות, הליווי האישי והקרוב, תחושת החיבור לסטודנטים, הליווי והתמיכה. ייחודיות של מרכז "איטקה" הינו בכך שהוא מאפשר לכל סטודנט מרחב בטוח ללמידה ולטעות, ובכך, כל סטודנט יכול לפתח את הניגון המיוחד שלו.

ברצוני להקדיש סיפור זה לאמי סלה פלדמן, אשר הגיעה לארץ ישראל  ב18 לפברואר 1943 עם 1000 ילדים , בעלייה שנקראת ילדי טהרן.

סיפורה של סלה מייטק פלדמן ילדות במלחמת העולם השנייה והעלייה ארצה

חיה ויצחק מייטק באחוזתם בפולין בשנת 1936

"נולדתי בפולין, בעיר זלושיצה באוגוסט 1926. אני בת למשפחת מייטק. שמות הורי היו חיה ויצחק. היו לי שני אחים שנספו בשואה. חיה אמי נולדה בשנת 1889 בעיר זלושיצה, היו לה שישה אחים. הוריה היו שיעה וקילה. כל המשפחה גרה באותה חצר. חיה הייתה עקרת בית וגידלה את ארבעת ילדיה, מיכאל, אסתר, יעקב ואני. אבי, יצחק מייטק, נולד בזלושיצה בשנת 1885 לסנדר ורחל מייטק, בן זקונים במשפחה בת חמישה ילדים. הוא עסק במסחר. בשנת 1936 עברנו לכפר גורקי, לאחוזה שהתבססה על גידול בריכות דגים. הבית, שעמד על גבעה, היה גדול ויפה וגרו בו ארבע משפחות. הבית הוקף גינה יפה ושדרה עם פרחי לילך הובילה אל הכניסה. סביב היו גם עצים שונים, אגסים, אגוזים ותפוחים. הייתה לי ילדות מאושרת

חיה ויצחק מיטק הוריה של סבתא סלה

מיכאל, אחי הבכור, נולד בשנת 1908 בזלושיצה. בגיל עשרים ואחת התגייס לצבא הפולני. באחד בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. לאחר שהצבא נוצח במלחמה מיכאל שב הביתה לפולין ולא מצא את משפחתו. הוא נשאר בעיירה, התחתן ונולד לו בן. כאשר החלו לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה, מיכאל ויעקב הלכו לחפש מקום מסתור למשפחה. אשתו ובנו נשארו ביער ונרצחו על ידי הגרמנים – מיכאל ויעקב הצטרפו לפרטיזנים ועל פי סיפוריהם של קרובי משפחה הם נהרגו באחת הפעולות.

כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש־עשרה. הבית בגורקי התמלא פליטים יהודים ואימא ועובדות פולניות דאגו למזון לכל מי שהתאכסן אצלנו. לאחר מספר ימים החלטנו לעזוב את הבית; חשבנו שהמלחמה תסתיים תוך מספר ימים. כל משפחה נסעה בעגלה רתומה לסוסים. המסע היה קשה כיוון שהפציצו את פולין. במשך היום הסתתרנו ובלילות התקדמנו יחד עם הצבא הפולני לכיוון הגבול הרוסי. בוקר אחד התעוררנו וגילינו שהצבא הרוסי כבש את האזור שבו היינו. בעקבות הכיבוש והסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב', שבעקבותיו נחלקה פולין בין שתי המדינות, נשארנו בצד הרוסי וביתנו נשאר בצד הגרמני. מאז לא חזרנו יותר אל ביתנו.

סיביר

בסוף שנת 1940 עצרו הרוסים את כל הנוסעים והגלו אותנו לסיביר. הם הכריזו על היהודים כ'אלמנט מסוכן'. הרוסים הובילו אותנו בתנאים קשים: שמונה משפחות בקרון בקר, כאשר כל שתי משפחות קיבלו דרגש. כשהרכבת עצרה בתחנות ירד נציג מכל משפחה להצטייד במזון ובמים רותחים. היו מקרים בהם הרכבת המשיכה לנסוע ומי שלא הספיק לעלות בזמן נותק ממשפחתו. לאחר שבועות של נסיעה ברכבת הועברנו לספינות שהובילו אותנו עמוק לתוך סיביר. הנסיעה ארכה שבועות רבים בתנאים של אסירים. אנשים רבים חלו ומתו בדרך. לאחר שבועות של נדודים הגענו ליער שהיו בו שני צריפים גדולים, שבהם היה תא לכל משפחה. הזיכרון הטוב שיש לי מסיביר הוא שלמרות הקור ששרר סביב, בתוך הצריפים היה לנו חם – היו תנורים והיו מספיק עצים להסקה. הלחם בסיביר ניתן רק למי שעבד. תמורת העבודה כל אחד קיבל ארבע־מאות גרם לחם רותח ליום. השתדלנו לשמור על המסורת היהודית, קיימנו תפילות בתוך הצריף בעוד הילדים בחוץ שמרו על מנת להזהיר את המתפללים מפני המפקדים, אם יבואו.

היו שבועות בהם אכלנו רק תפוחי אדמה. דרך נוספת להשגת מזון היתה ללכת לקולחוזים ולהחליף בגדים במזון. בעונות בהן היו ביער פטריות, פטל ותותי בר, אספנו ואכלנו גם מהם. זרענו תפוחי אדמה אך לא נהנינו מהם, כיוון שבאותו הזמן נחתם ההסכם של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון וניתנה לנו האפשרות לעזוב את סיביר.

זיאדין

התקדמנו לכיוון ארצות החום והגענו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. במשך זמן מה התגוררנו בתחנת הרכבת. התנאים בעיר סמרקנד היו קשים: צפיפות רבה, רעב ומחלות. אבא החליט לעבור לזיאדין, עיר קטנה שנמצאת בסמוך לסמרקנד.

אני חליתי בטיפוס ואושפזתי בבית חולים מקומי קטן. סבלתי מחום גבוה ושכבתי בחדר עם עוד נערה. זיכרון חזק נשאר בי מאז: חששתי כי בלי לשים לב, בעת ששכבתי עם חום גבוה, סיפרתי לרופאים הזרים שאני יהודיה ועל קיומה של האחוזה המשפחתית בפולין. כאשר אבי בא לבקר אותי בבית החולים סיפרתי לו על חששי. הוא הרגיע אותי ואמר: אין לך ממה לחשוש. הרופאים, שחשבת שהם רוסים, הם יהודים ולא יעשו לך רע.

כאשר השתחררתי מבית החולים אבי סיפר לי על בית הילדים שפתחו בזיאדין. משפחתי חשבה שבדרך זו אוכל לצאת מרוסיה אל מקום טוב יותר, ונכנסתי לבית היתומים היהודי. בבית היתומים היו ילדים שהוריהם גרו קרוב, ולכן לנו בלילה בבית, ואילו אלה שהוריהם התגוררו במרחק רב נשארו ללון במוסד. הדבר הטוב שזכור לי משם הוא ארוחת הצהרים החמה שקיבלנו בו, דבר שלא היה באפשרות הורינו לתת לנו.

יום אחד הגעתי לבית היתומים ופגשתי את איטקה, שהינה חברתי הטובה עד היום. מצאנו את הבית ריק. הילדים האחרים עזבו. מציאות זו גרמה להידוק הקשר בינינו. תוך זמן לא רב נוצרה קבוצת ילדים חדשה בבית היתומים, שבאה במקום הקבוצה שעזבה ואנחנו הצטרפנו אליה. אחרי זמן מה עזבנו גם אנחנו את בית היתומים. יצאנו ממנו ברכבת ולא ידענו לאן, נפרדנו מההורים כאשר רודפות אותנו המחשבות: מתי נראה אותם שוב?

הילד אדש

איטקה ואני ישבנו זו ליד זו ברכבת, לקראת המסע שלווה על ידי הצי האנגלי. דרך חלון הרכבת התחננה אלינו אישה, שראו עליה שהיא בהריון, שניקח אתנו את הילד שלה וכך יהיה לו סיכוי להינצל, כיוון שמבוגרים לא עלו על הרכבת. היא מסרה לנו דרך החלון את בנה בן השלוש. על צווארו היתה שקית ובתוכה תמונה עם פרטיו ופרטי משפחתו: לילד קראו אדש. וכך יצאנו לדרך. איטקה ואני, שתי ילדות צעירות בנות ארבע עשרה שעד לא מזמן היו עם משפחותיהן, והפכנו ל'אמהות' וטיפלנו בילד קטן.

ירדנו מהרכבות והעלו אותנו לאונייה. את האוכל שקיבלנו נתנו לאדש, שהתלונן ביידיש שוב ושוב: 'איך בין אינגעריק' (אני רעב). באונייה הצטופפו מאות ילדים ומדריכים בתנאים לא אנושיים, שגבו קורבנות נוספים ממחלות, רעב ודיזנטריה. האונייה הובילה אותנו לפרס, לעיר הנמל פהלווי.

זיכרונות מפהלווי – חנות העוגות

הגענו לעיר פהלווי לקראת החגים, בחודש תשרי. הזיכרון שחרוט אצלי הוא הביקור בבית הכנסת בפהלווי ביום הכיפורים. בדרך לבית הכנסת פגשנו את השפע ברחובות. במיוחד זכורים לי בתי הקפה, חנויות לדברי מתיקה, עוגות מקושטות, גלידות ושוקולדים שבלטו בחלונות הראווה. שנים לא ראיתי אוכל וההבדל בין הרעב לבין השפע היה גדול.

עמדנו, איטקה, אני ובנות נוספות ליד חלון ראווה מלא עוגות מכל טוב. עינינו יצאו מחוריהן וכל אחת מאיתנו בחרה בדמיונה את העוגה אותה רצתה לאכול. מאחורינו עמד קצין פולני ושמע את הדברים. הוא נכנס והזמין עבורנו עוגות וגלידות. אולם אנחנו נאלצנו לסרב להזמנתו כיוון שזה היה יום הכיפורים. הסברנו לקצין את הסיבה לסירובנו. הקצין עמד על דעתו, והסביר כי מגיע לנו לאכול את העוגות לאחר שנות הסבל והרעב שעברנו. עמדנו על דעתנו ולא אכלנו למרות שהפיתוי היה גדול.

מחנה האוהלים בטהרן

מפהלווי הועברנו במשאיות לטהרן. שם נבנה עבורנו מחנה אוהלים גדול. חולקנו לקבוצות על פי גיל ועל פי מין: בנים בנפרד, בנות בנפרד. ארגנו לנו טיולים להכרת האזור. בזמן ששהינו במחנה סיירנו בעיר טהרן ובשווקיה וראינו את הסרט 'הדיקטטור הגדול'.

היינו עשר בנות בקבוצה, ולמדריכה שלנו קראו רחל. היא היתה חניכת 'השומר הצעיר'. מה שאפיין אותה היה קולה המיוחד: בערבים היא שרה לנו שירים מהאופרה כרמן, ושירים בעברית… היא אהבה אותנו ופינקה אותנו ללא גבולות. רחל הייתה לנו מודל לחיקוי. אנשים מהארץ הגיעו לבקר אותנו, ביניהם משלחת ובה הגברת ציפורה שרתוק והגברת הנרייטה סולד. למרות הדאגה הרבה שדאגו לנו, הגעגועים שלנו למשפחות הלכו וגברו עם הזמן.

המשך הדרך לארץ

מהמחנה בטהרן הועברנו לאונייה בריטית, ולאחר הפלגה של שבוע ימים הגענו להודו (לאזור ששייך כיום לפקיסטן), לעיר קראצ'י. שוב שיכנו אותנו במחנה אוהלים ליד העיר, כאשר אנו ממתינים לאשרות עלייה לארץ. לאחר כמה שבועות במחנה הודיעו לנו שאנחנו עוזבים.

שוב עלינו על אנייה והפלגנו לפורט־סעיד שבמצרים, משם המשכנו ברכבת לארץ ישראל. הרכבת הגיעה לרחובות. ילדים עם דגלונים קיבלו את פנינו, שרו לכבודנו וזרקו עלינו סוכריות ותפוזים. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו שפע של תפוזים!… התושבים בארץ התרגשו מאוד מבואנו כיוון שזו הייתה העלייה הגדולה ביותר שהגיעה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה: אלף ילדים הגענו בפברואר 1943.

הגענו עם הרכבת לעתלית ושם שהינו בהסגר במשך שלושה שבועות. כמו רבים אחרים, גם אנחנו רוססנו ב DDT כפי שהיה נהוג באותה התקופה. מעתלית זכורה לי תחושה קשה של בדידות. איש לא הורשה לבקר אותנו. היינו קבוצה של עשר בנות מאותו בית ילדים ותמכנו אחת בשנייה. לאחר שעזבנו את עתלית חולקנו לקבוצות. קבוצתי עברה למשק הפועלות בתל אביב, בהנהלת חנה צ'יזיק.

יובל, הנין של סבתא רבתא סלה מספר: בפסח 2015 נסעתי עם משפחתי (סבתי רחל וסבתא רבא סלה) למחנה עתלית, שם סיירנו יחד עם קבוצת הדרכה וסבתא רבא סלה סיפרה מזיכרונותיה, וענתה לשאלות של חברי הקבוצה .מצורף קישור לסיפורה של סבתא סלה

במשק הפועלות בתל אביב

כאשר הגענו למשק הפועלות התפעלנו ממראה החדרים: שנים לא ראינו סדינים ושמיכות. ליד כל מיטה עמד שולחן ועליו פנקס, עיפרון ומפת ארץ ישראל. התרגשנו מאוד; שנים רבות היינו פליטים, עברנו ממקום למקום ולא הייתה לנו פינה משלנו. אנשים רבים באו לבקר אותנו: מנהיגי היישוב, תלמידים מבתי הספר. המבקר שבלט בין כולם היה ברל כצנלסון. ההתלהבות לקראתנו והטיפול בנו יצרו אצלנו תחושה נעימה. נשלחו אלינו מדריכים מתנועת ההתיישבות, שהחלו ללמד אותנו את השפה העברית ואנו התחלנו להתרגל לחיים מאורגנים. זה לא היה קל. לאחר שנים בלי ביטחון בסיסי, לא הצלחנו בקלות להאמין לבני אדם. צוות המדריכים השקיע מאמצים חינוכיים וניסה להחזיר לנו את הביטחון הבסיסי הזה. הגיעו אלינו מדריכים מעליית הנוער וערכו לנו סיורים בקיבוצי הארץ. אני החלטתי להתיישב בקיבוץ אפיקים, לשם עברנו אחרי התקופה הקצרה במשק הפועלות, ושהיתי שם במשך שנתיים במסגרת עליית הנוער.

זיכרונות מקיבוץ אפיקים

בליל הסדר נכנסנו לחדר האוכל והתפלאנו מהמראה שנגלה לעינינו, שולחנות ערוכים עם מפות ופרחים, מראה כזה לא ראינו במשך שנים. בכניסה לחדר האוכל כל אחד קיבל פרח, התרגשנו מאוד מאותו ערב. אפיקים היוותה עבורי את הבית שלא היה לי במשך שנות המלחמה. אני זוכרת שעבדנו בחריצות רבה בשעות הבוקר ולמדנו אחר הצהרים. באפיקים הכרתי את צבי, גם הוא מילדי טהרן שהגיע לקיבוץ, שלימים יהיה בעלי. לאחר שנתיים בקיבוץ, בהן עבדתי ולמדתי עברית, החלטתי לצאת ללימודים. עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר בתל אביב אצל בן דודי יעקב וייצמן, שגם הוא רק הגיע לארץ. עבדתי בעבודות שונות על מנת לחסוך כסף ללימודים. אחרי שנה עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד בויצ"ו.

בסיום לימודי צבי ואני התחתנו, הצטרפתי אליו לקיבוץ חצרים. בחצרים שהיתי במשך תקופת מלחמת השחרור וגם לאחריה.

סלה וצבי ביום חתונתם 4.7.1947

החיים בחצרים היו קשים, בלילה שמרנו וביום עבדנו. זו הייתה תקופה לא קלה עם התרגשויות רבות. אחת מההתרגשויות הייתה כאשר הצטופפנו בצריף חדר האוכל להאזין לרדיו כאשר שידרו את הכרזת המדינה. שמחנו מאוד אבל גם דאגנו, כיוון שידענו שהמלחמה עומדת בפתח. באותה תקופה צבי עבד בנגרייה ואני בישלתי עבור החברים שעבדו שם. אני זוכרת את הפודינג שהכנתי מענבים שקטפתי בעצמי. באותה תקופה הגיעה אמו של צבי ארצה, תחילה שהתה אצלנו בחצרים, לאחר שחלתה נסעתי לטפל בה. בשנת 1949 הגיעו גם הוריי לארץ, לאחר שנדדו מזיאדין לקראקוב ומשם לגרמניה. הם הגיעו לפרדס חנה, משם עברו ליפו וגרו בבית ההורים של קיבוץ חצרים. אבי נפטר בשנת 1954 מהתקף לב. אמי זכתה לאריכות ימים ונפטרה בשנת 1982 כשהיא בת תשעים ושלוש, זכתה לחתן את נכדיה ולגדל את ניניה. בשנת 1950 החלטתי לעזוב את הקיבוץ. צבי קיבל חופשה מהקיבוץ והתחלנו את חיינו העירוניים ביפו. בשנת 1951 נולדה רחל בתנו הבכורה ובשנת 1954 נולדו התאומים יצחק ויואב. בשנת 1955 עברנו לבאר שבע ומאז אנחנו גרים בנגב.

המשפחה גדלה: נכדים ונינים

המשפחה שהקימו  צבי וסלה גדלה והתרחבה. נכדיהם (ילדיי) איל, יעל ומיכל נישאו והקימו משפחות. דור רביעי בארץ הזו. עבור הנכדים סלה וצבי יצגו את הציונות וההתיישבות.

הנכדים מספרים על השילוב הנדיר שהיה אצל סלה וצבי בין ההנצחה והשכול ובין בחירתם בחיים. הם דיברו על צקי ודמותו הוזכרה בהזדמנויות שונות. הורגש כי השכול זכור היטב, ובגללו יש להמשיך לחיות את החיים – מתוך הערכה של מה שממשיך להתקיים. את הלכידות והדאגה התמידית למשפחה העבירו סלה וצבי לילדיהם ולנכדיהם. כולם מציינים את העובדה שהמשפחה מגובשת וזה נובע מהערכים שהועברו להם בהתנהגות היומיומית. בארוחות ליל שישי, בהתכנסויות משפחתיות ובטיולים המשותפים. אנחנו ממשיכים היום כל אחד בדרכו ללכת בעקבותיהם ולהמשיך את מורשתם. את המשפחתיות המיוחדת שלנו אנו משמרים בטיולים אליהם אנחנו יוצאים ברחבי הארץ.

הזוית האישית

סבתא רוחה: היה לי כיף גדול להיפגש עם יובל כל יום שלישי מהבוקר ולספר לו על אירועים מעברי כמו גם על אירועים מעברם של הורי שעלו לארץ לפני קום המדינה התבוננו יחד בתמונות ודרכן למדנו על המשפחה יובל גילה עניין שאל שאלות והיה מעורב באופן פעיל ברור לי כי קשה לדמיין עולם שהוא שונה באופן מהותי מהעולם של היום ללא ספק חל משהו  משמעותי בקשר בינינו.

יובל: תכנית הקשר הרב דורי היה עבורי חוויה מעניינת היה לי כיף שכל שבוע סבתא שלי באה אלי והשתתפנו במפגש הקשר הרב דורי למדתי המון על העבר של משפחתי על סיפור העלייה של סבתא רבתא מפולין ועל כמה סבלו היהודים בשואה וכמה גיבורה הייתה סבתא רבתא שלי החוויה הכי מעניינת שלי בפרויקט הקשר הרב דורי הייתה למדתי על השעון שיש בבית סבי וסבתי שעון בן כ שנה ובעל חשיבות גבוהה בשביל משפחתי.

יובל וסבתא רוחה במוזיאון אנו

מילון

מחנה עתלית
מחנה המעפילים המתעד את סיפור העלייה הבלתי לגאלית בימי המנדט הבריטי

ציטוטים

”אפיקים היוותה עבורי את הבית שלא היה לי במשך שנות המלחמה“

”אני זוכרת את הפודינג שהכנתי מענבים שקטפתי בעצמי“

”הנכדים מספרים על השילוב הנדיר שהיה אצל סלה וצבי בין ההנצחה והשכול ובין בחירתם בחיים“