מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורה של עיר ומשפחה

דב נון ועמית בר
האחים לבית נון
משפחת נון

וכך בחופשות הגדולות נהגנו לצאת עם אמי, מדי יום ביומו, ב-2 אוטובוסים לים. בחופש הגדול הייתי מגיע למשפחת דודי בנהריה, הייתי מבלה שם כשבוע, אהבתי זאת מאד. ביליתי עם בני דודי, שהיו אמנם מבוגרים ממני, אך יצאו אתי לחוף הים ולבריכה. כייפנו יחד, למדתי לשחות בעזרתם, בערבים הצצתי מעבר לגדר של מועדון ה-"פינגווין", הנודע בזמנו, וראיתי את בני דודי רוקדים עם "חתיכות" לצלילי התזמורת הנפלאה. בכלל, השהייה איתם נתנה לי הרגשת ביטחון. לא היו לנו קייטנות בקיץ ולא היה לנו אפשרויות כספיות לצאת לטיולים עם ההורים. כמעט כל הסובבים אותי בשנותיי הראשונות היו אנשים גם מהיישוב הוותיק ובעיקר ניצולי שואה ממקומות שונים בעולם, כך ששמעתי די הרבה שפות זרות – יידיש, הונגרית, רומנית ופולנית.

אמי, גולדה לבית פולק, שנולדה על גבול הונגריה רומניה בעיר "ווישו" שבקרפטים, הייתה הבת הקטנה מתוך 12 ילדים. חלק מאחיה שרדו את המלחמה ולאחר קום המדינה הגיעו לארץ רייזה ודודי פולק, זלדה וחונה פולק עם 6 בניהם, לאה ושלמה פולק עם 3 ילדים. אחותה הבוגרת אלקה עם ילד בשם יעקב פולק. כולם התגוררו באזור שקרוב לכפר, חוץ משלמה שנישלח לדימונה, כך יצא שגם את משפחתה של אמי הרביתי לבקר, לראות ולשמוע שפות זרות ולא עברית.
אני נולדתי בשנת 1948 לזוג הורים ניצולי שואה שלא היה להם מאומה, כפי שאמי אמרה לי, לא ידעתי מה לקנות קודם – מוצץ, בגדים, אוכל, כלי בית וכו'. קשה מאד הייתה התחלתם ללא הורים תומכים כלכלית ונפשית – למרות זאת אני לא הרגשתי דבר שחסר לי לעומת האחרים, וגם הבית היה תמיד פתוח, שמח ולבבי לכולם. זכור לי כילד שבתקופת ה"צנע" בארץ הלכתי עם אמי לצרכנייה, עם תלושי מזון שכל משפחה קיבלה, ובמעט זה הסתפקנו. מבחינת מבט לאחור ובהשוואה להיום החיים בתקופה זו של קום המדינה לא היו קלים כלל וכלל. זכורני כילד שפעם ביומיים שלושה עבר טנדר של הקרח (לא היה פריג'ידר) ואני יצאתי עם שק לקחת בלוק קרח לבית. חלב בכד אלומיניום נשלחתי לקחת מהרפת שליד ביתי. במכולת השכונתית נהגנו לקנות מצרכים ו"לרשום" על החשבון. החנווני עם עפרון קטן באוזנו רשם ואבי פעם בשבוע נכנס ושילם במזומן. פעם בשבוע היה יום כביסה בו עזרתי לאמי. זה היה יום קשה מאד מאחר ולא הייתה מכונת כביסה ואמי שפשפה את הבגדים בידיים, תלתה ולאחר מכן גיהצה. זכור לי שאהבתי מאד כילד להיות בבית ולראות את אמי, בעיקר במטבח בזמן הבישולים, ועד היום אני מאד אוהב להיות במטבח ולעסוק בבישולים שונים.
לא הרגשתי או ידעתי בשנותיי הראשונות שהוריי יוצאי מחנות ריכוז. הם פשוט החליטו לא לדבר אתנו על הנושא. אמי אהבה חיים, שמחה, עבודה ובילויים. תמיד נענתה להיות הורה בוועד בית הספר ולהיות פעילה בוועדות. היא גם יצאה כמובן לטיולים עם הכיתות וכך התאפשר לה לטייל בארץ הזרה והחדשה. עברית זו שפה שהיא לא למדה בה קרוא וכתוב. היא הגיעה ממשפחה חרדית, כך שאת הבנות בגיל מסוים לימדו את מלאכות הבית והתפירה. בביתם דיברו יידיש, הונגרית ורומנית. הם התפללו בעברית, אולם היא לא הבינה זאת עד שבארץ קלטה את העברית וכל התפילות הובנו. אמי לא סלדה מעבודות משק בית, וזאת כדי לא להיות נתמכי סעד ובכך להשלים את משכורתו של אבי ולהיחלץ מהצריף הקטן שבו כבר נולדו להם 2 ילדים.
אני זוכר שעברנו לשיכון – דירה בקומה 2, 4 דיירים בבניין, כולם מאושרים. יש 2 חדרים, הול מרכזי, מטבחון ושירותים ואפילו מרפסון קטנטן לראות את הנופים. הבית היה ברחוב "כיכר הפרחים 10". היום הרחוב נקרא "רמז". במרכז הרחוב הייתה כיכר ענקית ומסביבה אדמה אדמה וגם בכיכר אדמה, אין דשא, אין ירק, אין עץ. מתחת לביתנו צריף לא קטן ולא גדול של "תנועת הנוער העובד והלומד". בכל השבוע פעילות ענפה של בני נוער חניכי התנועה, בשישי קבלת שבת ובמוצאי שבת פעולה, כך שלנו היה מה לעשות.
אבי היה אדם מאמין, דתי מסורתי, וכך מדי שישי לבית הכנסת הלך ואנו בני הבית צווינו לחכות לקידוש ולסעודה. רק לאחר מכן יצאנו לבלות עם החברה (לא לפאבים). בחגים הצטרפנו לבית הכנסת לראות ולשמוע שבת חתן, קול נדרי, שופר, שמחת תורה וכו'. עד יום מותו שמר אבי בקנאות על דתו, אולם לנו ילדיו אפשר את דרך חיינו. זכור לי שתמיד אמר לי ביידיש "זיי א מנטש'".  אבי, שלום נון, נולד בפרוזאנה פולין. כחייל בצבע פולין נפל לידיו של הצורר הארור וכך הוא "בילה" את שנות נעוריו במחנות ריכוז. בין היתר הגיע לאושוויץ וחרטו מספר על ידו. עברית הוא ידע על בוריה, גם קרוא וכתוב, ולכן כשהגיע לארץ יכול היה למצוא תעסוקה בשפה. הוא נבחר תקופה להיות מזכיר מועצה בכפר בלשכת העבודה. זו הייתה תקופה קשה ולא קלה עבורו, היות ולא היו מקומות עבודה רבים ומבקשים רבים היו, כך שלא פשוט היה הדבר. לאחר 2-3 שנים עבר להיות מזכיר בקופת-חולים בקריות הקרובות ולאחר מכן ברחוב "פינסקר", מרפאה שבהא עבד שנים רבות רבות עד גיל מופלג של  72. כמו כן היה פעיל במפלגה, כמובן "מפאי". הוא אהב פוליטיקה וגם סחב אותי למפגשים של נאומי רחוב לפני הבחירות. בצאתו לגמלאות הקים מכללה לבוגרים פנסיונרים, דאג להביא מרצים, טיולים וכו'. הוא אהב מאוד חברה והיה אדם נוח לבריות ולבית. חשוב היה לו לדאוג בכל מצב שאנו הילדים נהיה בקשר מתמיד ובכוח המשפחה נשיג כל מה שנרצה. וגם אמרה חשובה הייתה בפיו "על תשליכני לעת זקנה". כהוקרה על פעילותו של אבי ז"ל הוא נבחר ליקיר העיר קריית אתא בטקס מרשים, שנערך מדי שנה ביום העצמאות.
 בנובמבר 1966 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל הים עד לשחרור ב-נובמבר 1969. בדצמבר 1969 התקבלתי לעבודה ברפא"ל (בתקופה זו לא היה מקובל לנסוע לחו"ל ולחפש את עצמנו). ביולי 1970 נישאתי לאשתי חנה ובנינו בית בישראל, יש לנו בת סיגל, הנשואה לאיל, ובן דורון ,הנשוי לחגית ו-5 נכדים מקסימים: עמית, נועה, עידו, ליאור ושירה. הוריי זכו לגדל, לחנך, לחתן ולראות את ילדיהם הופכים להורים. לעולם הם לא הבינו את נסיעותינו לטיולים בחו"ל. אבי היה אומר לנו "מה יש לכם לראות ולחפש שם … גם פה יש נופים בתים …". אנו הבנו את הורינו, הם הגיעו מ"שם", שהיה גרוע עבורם, ופה מצאו את נחלתם הבטוחה – ארץ שלנו שוטרים שלנו, צבא שלנו, ואפילו נערות שעשועים שלנו (כך אמי הייתה אומרת). הם חיו פעלו וגם נפטרו בשיבה טובה בכפר, שהיום הוא קריית אתא, יהי זכרם ברוך.
גוללתי מעט מההיסטוריה המשפחתית, בתקווה שכולכם תשמרו את העבר ותחיו בהווה. תודה מיוחדת לאחותי רבקה (נון) נרדי שעזרה באיסוף החומר.
וכמילות השיר וכפי שחונכתי – לילדיי ונכדיי אני אומר:
קח איתך צידה לדרך, את ניסיוני – אל תזלזל, אולי זה כל מה שיש לי
כי יש ימים יפים הכול פורח – ויש שעות קשות הכול בורח
ולא תמיד הכול נכון הכול מובן – חיים זה לא שיעור חשבון, זה גם מבחן
חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד – וכשהשמש אל הים שוקעת
אל תדאג מחר היא שוב זורחת.

הזוית האישית

דוביק השתתף בהמשך השנים שוב בתכנית הקשר הרב דורי:

בשנת 2015 סיפר על תעסוקתו בעבר

בשנת 2019 סיפר על אהבתו לאשתו ואת סיפור עלייתם לארץ ישראל.

 

מילון

בלורות
משחק "ג'ולות"

ציטוטים

”חצי הכוס היא מלאה תזכור, וכשהשמש אל הים שוקעת, אל תדאג מחר היא שוב זורחת“