מאגר סיפורי מורשת

לא ניתן להתחיל את סיפור חיי מבלי להתחקות אחרי השורשים שמהם צמחתי וינקתי. שורשים אלה משתרגים ממשפחותיהם של הורי שכבר בסוף שנות המאה התשע עשרה חלמו על ארץ ישראל.

 

אבא יהודה לבית סימה: 

 

אחרי שאבא סיים את לימודיו בגימנסיה בעיר אודסה שאז הייתה שייכת לרוסיה (היום היא באוקראינה), ארזו הוא ואחיו אלקנה את מעט מיטלטליהם ועלו לארץ ישראל בשנת 1918.  במהרה הוא השתלב בבניית רשת קווי הטלפונים שנבנתה ברחבי הארץ על ידי הבריטים, ועבד במערכת זו עד יציאתו לגימלאות. במסגרת עבודתו הוא פגש במורדות הדרך בין צפת לראש פינה בחורה צעירה בשם ציפורה, שבמהרה הפכה לאשת חיקו ולאם ילדיו.

 

אימא ציפורה לבית ויינשטוק/גפן:

 

 

בשנים 1920, 1921 ארזה משפחתה של אימא, שחייתה בבסרביה שאז הייתה חלק מרוסיה (היום היא ברומניה), את מעט חפציהם, וההורים עם שמונה מתוך עשרת ילדיהם הגשימו את חלומם ועלו לארץ ישראל. ביניהם הייתה גם אמי, שהייתה כבת 16, צעירת הילדים. היא החלה לעבוד כאחות בבית החולים בצפת והמשיכה להיות אחות ילדים במקומות שונים עד לצאתה לגימלאות.

 

במסגרת טיוליה בדרך מצפת לראש פינה, היא נפגשה עם בחור צעיר בשם יהודה, ובמהרה הוא הפך לבעלה ולאבי ילדיה. לכאורה סיפור רגיל על בחור ובחורה שנפגשו באקראי ונישאו והקימו משפחה. אך הבה לא נשכח שזה קרה לפני כמעט מאה שנים, כאשר מספר היהודים שחלמו והגיעו לארץ היה קטן ביותר ואלה בעצם היו החלוצים האלמונים שעל כתפיהם נבנתה המדינה.

 

בבית אצלנו דברו אך ורק בעברית, ורק כאשר רצו להסתיר משהו ממני או מאחותי ההורים דברו ביניהם באידיש או ברוסית. גם עם חבריהם הייתה השפה תמיד עברית.אף פעם הם לא סיפרו על עברם שלפני עלייתם לארץ ישראל, והרגשתי הייתה שכאילו הם נולדו מחדש עם הגיעם לארץ.

 

נולדתי בחיפה בבית חולים מולדה במחצית חג חנוכה, בתאריך א'  בטבת תרצ"ג, 19331219, לאבי יהודה ואמי ציפורה. באותה העת נדמה לי שגרנו בקריית חיים, ששם היו להורי חברים מאוד טובים שאתם נשמר קשר אמיץ לאורך שנים רבות במהלך חיי.

 

 

לאחר תקופה קצרה עברנו לגור בצפת. המעבר לצפת היה בעקבות עבודתו של אבי ברשות הדואר  בהקמת עמודי טלפון ובמתיחת קווי טלפון על עמודים בין הישובים השונים באזור.

 

אמי עבדה כאחות רחמניה. בצפת גרנו כ-6 שנים. זיכרונות רבים לא נשארו לי מאותה תקופה, אולי הזיכרון שנישאר עמי הוא הסיפור הבא: מקום המגורים שלנו היה בראש גבעה בבניין המשטרה הבריטית, ששם הייתה גם מרכזיית הטלפונים של העיר צפת, דירה שאבא קיבל עקב עבודתו. באותם ימים היה הקשר הטלפוני בין שני מטלפנים מבוצע באופן ידני על ידי עובדים שהיו יושבים במרכזייה ומקשרים בכבלים מתאימים בין המטלפנים. רוב העובדים הללו היו ערבים מתושבי צפת. באחד הערבים, דומני שזה היה בזמן שאמי ילדה את אחותי, ואבי היה איתה בבית החולים, השאירו אותי ההורים להשגחה אצל העובדים במרכזייה. באותו ערב פרצו מהומות בין הערבים לבין היהודים בצפת, ומכיוון שבנין המשטרה היה בגבול שבין השכונות היהודיות לבין השכונות הערביות, מטח היריות הראשון מהצד הערבי היה לכיוון המשטרה והמרכזייה. עובד ערבי במרכזייה לקח אותי על ברכיו והשגיח עלי עד שאבי הצליח לחזור.

 

 נעורים בחדרה

 

בגיל 6 , אחרי שסיימתי את גן הילדים, שממנו לא נשארו לי זיכרונות, עברנו לגור בחדרה, שוב בעקבות עבודתו של אבא. אמא גם כאן עבדה כאחות ילדים בקופת חולים, וכמעט כל ילדי חדרה טופלו על ידיה. גרנו בשכונה קטנטנה, שכונת אגרובנק, בדרך בין חדרה לחוף הים. בשכונה היו כ-10 בתים קטנים, כל בית על שטח של דונם אדמה בערך, ומסביב רק גבעות חולות נודדים צהובים.

 

באחד הבתים פתחו חנות מכולת, ובכל השכונה היו בסך הכל עשר משפחות. הילדים הלא רבים מכל הגילאים היו מסתובבים בין גבעות החול, משחקים במשחקי ילדים, או מתגלגלים מראש הגבעה הגבוהה שהייתה סמוך לביתנו. בימי מלחמת העולם השנייה, כשמטוסים איטלקיים באו להפציץ את הישובים בארץ, לא ניתן היה לשמוע את  האזעקה מחדרה עד לשכונתנו. מכיוון שבימים ההם אי אפשר היה לקבל קו טלפון ורק אצלנו היה מכשיר טלפון עקב עבודתו של אבי בדואר, התקין אבא גונג גדול בחצר וכאשר הייתה אזעקה בחדרה היו מודיעים לנו בטלפון ואנו רצנו והיכינו על הגונג וכל השכונה הייתה מתקבצת למרגלות גבעת החול שליד ביתנו.

 

לבית הספר היינו הולכים ברגל לחדרה, גם בחום וגם בגשם, מרחק של כשני קילומטר לבית הספר העממי, כחצי שעה הליכה, ושל שלושה קילומטר לבית הספר בית חינוך. רק כאשר קצת גדלתי ולמדתי לרכב על אופניים, קיבלתי זוג אופניים ואיתם הייתי רוכב כל הדרך לבית הספר וחזרה. גם אבי היה רוכב על אופניו  לעבודה בחדרה ובחזרה. בדרך כלל בבית הספר העממי למדו ילדי האיכרים  העשירים, והסוחרים, ובבית חינוך למדו ילדי העובדים.

  

בכיתה א' נשלחתי ללמוד בבית חינוך, כבנו של פועל, אולם לאחר שנה, בגלל המרחק הגדול מהבית לבית הספר הועברתי לבית ספר עממי. בכיתה ד' כשהילדים צורפו לתנועות נוער, כל הילדים מכיתה שלי ואני ביניהם, הצטרפו למכבי הצעיר שהייתה תנועת נוער קרובה למפלגת הציונים הכלליים ולא לתנועת הפועלים. אבי לא היה מרוצה שהבן שלו לא הולך לתנועה הדוגלת במעמד הפועלים ושכנע אותי כעבור תקופה מסוימת לעבור לתנועת השומר הצעיר ביחד עם עוד חבר אחד מהכיתה, כאשר שנינו נחשבנו לתלמידים הכי טובים בכיתה. יתר הילדים שהיו בקבוצה של השומר הצעיר, היו מבית חינוך.

עם הכרזת המדינה ופרוץ מלחמת השחרור, הוחלט במוסדות העבריים, בתבונה רבה, להכריח את הנערים שמתחת לגיל הגיוס, להמשיך בלימודים כאילו שאין מלחמה. כך אני נשארתי להמשיך בלימודי יחד עם כל חברי, עד סיום בית הספר התיכון.

 

תשע"ו