מאגר סיפורי מורשת

אילן נולד בחיפה, שאז הייתה פלסתינה, בשנת 1936. בגיל שלוש ביקשו מאבא שלו לעבור קרוב יותר לעבודה, למקרה שיצטרכו אותו שם במצב חירום והוא עבר לכרמל בשנים הראשונות של חייו – בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. הם עברו לגור ליד בית חרושת ושם הוא גר עד גיל 21.

אילן נזכר בזכרון ילדות, ומספר כי בתקופת מלחמת העולם השנייה הם בנו מקלט מאוד חזק בבית שלו. המקלט היה עשוי מבטון ואילן מאוד אהב ללכת לשם, בגלל שהיו שם מיטות שאפשר לישון עליהן. אילן היה בן 3 כשהמלחמה התחילה ובן 9 כשהיא נגמרה, אבל הוא מספר שהמלחמה לא הפריעה ללימודים שלו. אילן גם מספר שחיילים איטלקים פעם אחת ניסו להפציץ את בית החרושת שהם גרו לידו, אבל לא הצליחו לפגוע בבית החרושת עצמו. האנגלים, שהיו בישראל באותו הזמן, ניסו להוציא את הפצצה מהאדמה אבל היא נפלה עמוק מאוד וכמה שהם ניסו יותר, היא נכנסה עמוק יותר ויותר לתוך האדמה ועכשיו יש כביש ענקי מעליה.

אילן מספר כי היה בצבא לזמן קצר בגלל בעיות לב, לכן גם הגיוס שלו נדחה בשנה. בשנה הזאת אילן היה בקיבוץ עין גדי עם כל הבנות. הקיבוץ היה קרוב יחסית לירושלים ושם הוא עבד בחווה. אחרי כמה חודשים, הוא הצטרף לחברה בנח"ל אבל נאלץ לעזוב אחרי כמה שבועות בגלל בעיות בלב. אחרי כמה שנים החזירו אותו כבר למילואים. אילן מספר: "במלחמת יום כיפור אני כבר הייתי בחזרה בצבא, אבל בגיל מבוגר יותר, כך שלא לקחו אותי להילחם, אבל היה לי תפקיד מאוד קשה". הוא היה צריך לנסוע עם הורים של חיילים שנפגעו במלחמה לבית החולים, היו אלו חיילים שנותרו להם רק עוד כמה שעות לחיות, והיה מאוד עצוב וקשה.

מאוחר יותר אילן למד הנדסת מכונות בגלל אביו, אחיו ומשפחתו שעשו את אותו דבר; לא היו הרבה אפשרויות או מגוון בלימודים, אז הוא הלך עם הבחירה הטובה ביותר. כשאילן סיים את התואר הראשון שלו, הוא עשה את התואר השני בהנדסת חומרים למרות שהיו לו הציונים הכי גרועים בכיתה הזאת. אחרי שנתיים, הוא עשה את הדוקטורט שלו ב-MIT להנדסת חומרים. אילן סיים תוך שנתיים וארבעה חודשים – הישג מהיר מאוד. לאחר מכן הוא עבד במעבדת מחקר ב-"Fairchild" שהיא ה"אימא" של כל חברות "semiconductor". אחרי ארבע שנים אילן חזר לישראל ושם הוא עבד כפרופסור בטכניון. בשנת 1974 יצא לשנת שבתון בחוף המזרחי בחברת "Bell Labs" עד 1976 ואז חזר לטכניון. לאחר מספר שנים, אילן פתח חברה משלו שייצרה מכשירי מדידה ללחץ שכבות דקות שהצליחה. באותה שנה בה אילן עזב את הטכניון, השותף שלו קיבל פרס נובל על המאמר שאילן כתב ועל הסברים שהוא נתן. למרות שזה היה מתסכל, אילן התמודד עם זה טוב מאוד וזה מאוד הרשים אותנו.

אילן פגש את אשתו במסיבת פורים יחד עם חבר שלו. אילן היה בדירה של דודה שלו ובדירה ממול הייתה מסיבה. החבר של אילן היה במסיבה יחד עם אשתו לעתיד של אילן ואמר לה שהוא רוצה להכיר לה מישהו. אז הם שניהם יצאו מהדירה, דפקו על הדלת של הדירה של אילן ואשתו מספרת שפתח את הדלת "בחור רזה וקטן עם הרבה תלתלים על הראש". אחרי כמה זמן הם התחילו לצאת ואחרי שנה וחצי הם התחתנו.

כשאילן עשה את המאסטר שלו בטכניון, נולד הבן הראשון שלו. מאוחר יותר כשאילן היה בקליפורניה, בזמן שקיבל את הדוקטורט שלו, הבת הראשונה שלו נולדה. אילן מספר שאחרי שהם חזרו לארץ (בשנות השבעים), נולדו להם עוד שתי בנות ובסך הכל יש לאילן ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

כששאלנו את אילן על הרגשות שלו היום, הוא אמר שהוא גאה שיש לו משפחה גדולה. הוא לא חושב שהוא היה משנה משהו מהעבר שלו, כי אם הוא עשה דברים שונים ועשה בחירות שונות, הוא היה אדם אחר לגמרי. אילן שמח ואסיר תודה על חייו עכשיו.

בשנים האחרונות אילן התחל לצייר בזמנו החופשי והוא נתן לנו לצלם כמה מהתמונות שלו:

הזוית האישית

רוני והדר המתעדות: נהנינו מאוד לדבר עם אילן על חייו והיה ממש מעניין ללמוד על כל הסיפורים שלו, על העבודה שלו, ילדותו, המשפחה שלו ועוד. תודה!