מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1945 התארגנו יהודי דמשק לעלות לארץ ישראל. משפחתי התחלקה לארבע קבוצות כדי לעלות לישראל. אותי ואת אמא השאירו אחרונים, מכיוון שאמא שלי הייתה חולה ואני הייתי הילדה הכי קטנה. אבא קבע שאותי ואת אמא יבריחו ברכבת. לאחר ניסיונות רבים אמא פנתה לפלמחניקים שהיא רוצה לעלות לארץ ברגל. בגלל מצבה הבריאותי רצו להקל עלינו והחליטו שניסע ללבנון. שם שהינו מספר ימים במלון מפואר ליד הים, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ים, אך נאסר עלינו לצאת מהמלון. לאחר ארבעה ימים הפלמחניקים באו והסיעו אותנו בלילה לאזור ליד הגבול בין ישראל ללבנון. הלכנו כל הלילה בתוך מים ובוץ. שאמא הייתה נופלת הייתי אומרת לה "אמא קומי", וכשאני הייתי נופלת אמא הייתה עוזרת לי לקום. באמצע הדרך הנעליים נעלמו והלכתי יחפה כל הדרך. לפעמים שהייתי רואה אור אז הייתי שואלת: "זו ישראל?".

סבתא בצעירותה

לאחר לילה מתיש וארוך הגענו ליישוב מטולה שנמצא על גבול לבנון-ישראל. באותה התקופה האנגלים שלטו בארץ ולצערנו כשהגענו תפסו אותנו. למזלנו הצלחנו לשחד אותם בכסף ובזהב שהיה לנו והצלחנו לעבור.

רצנו לכפר גלעדי והחביאו אותנו שם במקלט מתחת לרפת, היינו שם ארבעה ימים ולאחר שווידאנו שהכל שקט ופסקו החיפושים הוציאו אותנו לחצר ונתנו לנו בגדים יותר "ישראלים". לאחר כמה ימים הלכנו ברגל מהחולה עד ראש פינה. בראש פינה קיבלנו לחם עם ריבה ושתייה, שם שאלו כל אחד לאיזה יישוב או עיר היו רוצים להתגורר. בחרנו לגור בעיר העברית הראשונה – תל-אביב.

בתל אביב נפגשנו עם כל המשפחה ושמחנו מאוד. לא אשכח את היום הזה, הוזמנו לארוחת ערב עם כל המשפחה ואחרי זה טיילנו לשכונת התקווה. המשפחה התחילה להתארגן, אבא שלי התחיל לעבוד, חלק מהאחים שלי עבוד וחלק למדו. והחיים התנהלו כבשגרה אבל קשה. הקושי היה שמחוץ לארץ היה לנו בית עם שמונה חדרים ובתל אביב כולנו גרנו בחדר אחד. גרנו בחדר קטן עם שמונה נפשות ולא היה נוח. ההורים שלי כל כך שמחו שאנחנו בארץ כי בסוריה הרביצו לנו ולא היה לנו טוב, ככה המשכנו את חיינו עד למלחמת השחרור. בתקופת המלחמה ערבים שרפו לנו את הבית ולא היה לנו היכן להתגורר, כתוצאה מכך פרצנו למשרד ושם "התגוררנו" תקופה מסוימת.

שלושת אחיי היו בצבא והיו לוחמים, אחרי שהשתחררו מהצבא כולם עבדו וקנינו אדמה והקמנו צריף וככה חזרנו לחיים הרגילים ואני המשכתי ללמוד והייתי חניכת נוער ב"נוער העובד והלומד". בגיל 11 התחלתי לעבוד בבית חרושת לפרחים ובמקביל למדתי שיעורי ערב וזה לא היה קל. בגיל 13 החלטתי שאני עוברת לקיבוץ. מאוד אהבתי את חיי הקיבוץ. לאחר תקופה זו התגייסתי לצה"ל, בתקופת השירות נשלחנו לשמור בקיבוץ כפר סאלד. בתקופה זו חווינו אירועי ירי התגייסתי לצבא והלכנו לקיבוץ בטירונות. הכפר היה בגבול סוריה ישראל והיינו רואים את הסורים יורים עלינו כל הזמן. ביום עבדנו ובלילה שמרנו על הכפר. היה לנו נורא כיף ביחד ופתאום אחרי שנה פרצה מלחמת "קדש".

סבתא אתי בתקופת שרות צבאי

סבתא שלי עברה דברים מאוד מעניינים ומאתגרים בחיים, אני חושב היא מאוד גיבורה ומעוררת השראה.

הזוית האישית

מיכאל בן יעקב: הפעילות נתנה לי הרבה ידע על סבתא שלי וגם על העבר. מאוד נהנתי ללמוד עם סבתא ולכתוב איתה על העבר שלה.