מאגר סיפורי מורשת

שמי רות לביא, נולדתי בתל-אביב שנת הולדתי: 1938, שנת תרצ"ח

רקע קצר על ילדותי

שמי רותי, אחותי ציפורה ז"ל סבתו של עמית כהן נפטרה כשעמית היה כבן שנתיים. התבקשתי ע"י הוריו של עמית להשתתף בתכנית "קשר רב דורי" ולספר מחוויות משפחתנו.

צפורה ז"ל נולדה בשנת 1934 ואני אחותה רותי, נולדתי בשנת 1938, זו הייתה תקופת המנדט שנת תרצ"ח.

תמונה משפחתית – אני בתמונה מצד שמאל וציפורה, סבתא של עמית הבוגרת 

אני, רות בגיל 17

אני זוכרת את החיילים הבריטים בשכונת "כרם התימנים" בתל- אביב. אני חמישית מתוך אחד-עשר ילדים. בשנת 1948, בפרוץ מלחמת השחרור שנת תש"ח עברנו לגור בהרצליה, כאן לא הרגשנו את המלחמה. למדתי בבי"ס "בית יעקב", המשכתי לימודי בסמינר לגננות, עם סיום לימודי עבדתי כגננת בישוב "שדות-מיכה", שם הכרתי את בן זוגי. בשנת 1958 נישאנו, נולדו לנו 2 בנות ו-2 בנים. בגיל 46 הלכתי ללמוד בבי"ס לסיעוד בית חולים "מאיר" עבדתי עד גיל 65. יש לי 4 נכדות ו- 4 נכדים.

סבא אברהם אלנדאף ז"ל (בתמונה מצד שמאל)

אברהם אלנאדף ז"ל, סבא רבא

סבא אברהם אלנדאף ז"ל, נולד בשנת 1866, בעיר צנעה שבתימן, לרב חיים אלנדאף ולמרגלית, למשפחה שעסקה במלכת הצורפות בטכניקת "הפיליגרן". רוב עבודות הצורפות היו עבור בית המלוכה בתימן. כשהיה בן 4 שנים קרא בתורה, בגיל 14 שנים היה בקיא במלכת השחיטה וקבל הסמכה לשחיטת עופות. לאחר שהתחתן והיה אב צעיר לבת יצא מתימן עם אישתו ושני אחיו לכיוון ארץ ישראל, בדרך אישתו ובתו חלו ונפטרו. לישראל הגיע בשנת 1891 בעליית "אעלה בתמר" (מספר חודשיים לפני "עליי "בילו")

העולים היו מספר משפחות אנשים עניים, כחושים, שומרי מצוות, חרוצים ומסתפקים במועט ללא תלונות התיישבו ביפו, בזיכרון יעקב ובירושלים.

בארץ נשא מחדש, לסבתא "ידידה" ונולדו להם בת ושלושה בנים. הם גרו "בכפר השילוח" היא "סילוואן" שבעיר דוד. לפרנסתו עסק בצורפות, כל יום במשך 6 שעות וביתר הזמן עסק בתורה. סבא אברהם שימש כמנהיג הקהילה התימנית בירושלים ועמד בראשה במשך כ-35 שנים, במהלך תקופה זו פועלו היה רב.

הקים קופת קמח – במהלך השבוע אספו קמח וביום שישי חלקו לעניים וניזקקים 

הקים את חלקת בית העלמין בהר בזיתים, לעדה התימנית 

קים את ועד קהילת התימנים 

ייסד תלמוד תורה, ישיבות, בתי כנסת 

נילחם במסיון שניסה להשפיע על בני קהילתו

שימש כאב בית דין של הקהילה התימנית.

בשנת 1903 השתתף באספת "ציוני ציון" שכונתה "הכנסיה הארצ-ישראלית"  בזיכרון יעקב בשנת 1904 הקים את חברת "שיבת ציון" במטרה לרכוש קרקעות לצורך התישבות חקלאית כפתרון לבעיות הדיור והפרנסה של עולי תימן. בתמיכת רוב אנשי הקהילה פעל סבא אברהם להשגת "פירמן" כלומר רשיון של השלטון העותמני לכך שהקהילה התימנית תחשב קהילה נפרדת העומדת בפני עצמה. אנשי הכוללים הספרדים התנגדו לכך בתוקף ובמשך תקופה ארוכה סבא ירד למחתרת עקב איומים על חייו. בהמשך יצא בחשאי לאיסטנבול שם פגש את הרב הראשי של הקהילות היהודיות בשילטון העותמני. כחצי שנה מאוחר יותר היגיע ה"הפירמן" בערב ראש בשנה תרס"ח בעקבותיו הוקמו מערכות דת וקהילות חדשות בקהילה התימנית ללא תלות בכוללים הספרדיים וקבלו חלקת קבורה בהר הזיתים.

סבא אברהם כתב את הספרים: "קורות חייו" ואת "קורות יהודי תימן". "מבשר טוב" – המספר בשבחה של ארץ ישראל בו הוא מלהיב את יהודי תימן לעלות לישראל בהמוניהם. בנוסף, הוא כתב סידור תפילה נוסח תימן, "פעולת צדיק" ועוד…

הוא עבר לגור בשכונת הבוכרים עם סיום מלחמת עולם הראשונה. בשנת 1918 בשל חילוקי דעות משך ידיו מן העסקנות ועבר לגור בתל אביב בשכונת "כרם התימנים". פרנסתו היתה דחוקה, מספרים: באחד הבקרים התיצבה אישתו ושחה לפניו "הבית ריק ומרוקן מה אכין לסעודת צהריים? זקף יד ימינו כלפי מעלה כאומר: יש אל בשמיים, לא עברה שעה קלה והנה שני אנשים באים אליו לנסח שטר בניהם. נטל נייר וקולמוס שמע דבריהם ותנאיהם. כתב להם השטר וקיבל מידם שכרו הקצוב. חש אל אישתו נתן לה המטבעות שקבל ואמר: הרי לך הוצאות למזונות היום, יתברך האל המשגיח על הבריות: "ברא יום ברא מזונו".

על רבי אברהם נדאף סיפר וכתב פרופסור "יהודה רצבי" – תלמיד חכם, עסקן וחוקר טיפוס של פרנס, קפדן וחסר פניות, האמת לנגד עיניו תמיד ואך ישא פנים לשום אדם כגדול כקטן, מעולם לא תראה שחוק בפיו, או חיוך, בהנהגת הציבור נהג כמאמר חז"ל  "טול מקל והך בקודקדן"

מדברי פרופסור רצבי:

אהבתי את האמת שבו, כשהייתה נופלת מחלוקת בציבור היה יושב ולא פוצה פיו, כשבאו לישאול דעתו, היה חורץ משפטו לא רחמים ואירע פעם ששני מתפללים התקוטטו בבית – הכנסת לא התערב רבי אברהם, אך מששאלוהו כיצד לנהוג בהם השיב, תחילה הוציאו את שניהם ואחרי התפילה נדון בעינינם. כחודש לפני פטירתו כשהוא חולה מאד ביקש מבניו להעבירו בחזרה לירושלים. בשנת 1940 כשהוא בן 74 שנים נפטר, נטמן בבית העלמין " בהר הזיתים "בירושלים.

יהי זכרו ברוך!

הזוית האישית

רותי לביא: נהנתי מכל מפגש. זמן איכות עם עמית. זכיתי להכיר לו את סבתו ז"ל ואת סיפורי המשפחה.

עמית: תודה לבי"ס רמב"ם שבזכותו הייתה לי הזדמנות להכיר את דודתי ולשמוע את סיפוריה המרתקים.