מאגר סיפורי מורשת

אבי ויקטור נולד בוורשה שבפולין ואימי מלכה נולדה בעיר וולודבה, עיר קטנה בפולין. הורי היו ניצולי שואה, אימי הייתה נערה בת 16 כשהגרמנים כבשו את פולין. לאימי היו עוד שבעה אחים ואחיות, שישה מתוכם נכחדו בשואה ועלו על המוקד. עד היום לא ידוע לנו מה קרה איתם. הוריה של אימי נפטרו בגטו בעקבות הרעב הכבד ששרר שם, אימי ואחותה התעסקו בקבורת הוריהם וקברו אותם בידיהם. אימי מלכה ואחותה חיה שצעירה ממנה בשנתיים הצליחו לברוח מהתופת בפולין ולנדוד מקום למקום עד שהגיעו לרוסיה. לכל מקום שהם הגיעו הן נברו בפחי האשפה וניסו למצוא מעט קליפות של תפוחי אדמה ולהכין מהם מרק, בשנות המלחמה הם ניזונו משארי מזון. אימי שקלה 28 קילו בסיום המלחמה.

אבי ויקטור היה בן יחיד להוריו. הוא התייתם מהם בגיל צעיר, כשפרצה המלחמה והגרמנים כבשו את פולין גם הוא יצא למסע נדודים לבד ללא מכר או בן משפחה, אבי נדד ממקום מסתור אחד לשני בדרכו הצטרף לקבוצת פרטיזנים, באחד מסעיו הוא נפצע ברגלו ומאז הוא נותר נכה. במהלך הנדודים של הוריי הם הגיעו לסיביר ושם הם נפגשו עם אחד המכרים של אימי ששידך בין אבי לאימי. הוריי התחתנו בשנות המלחמה, בשנת 1941. בתקופה זו רוסיה הייתה תחת שלטון קומוניסטי שאסר קיום תורה ומצוות וכל סממן יהדות, ולכן הוריי התחתנו בסתר כשהנוכחים בחתונה הם הרב "מסדר הקידושין" ושני עדים בלבד. החתונה נערכה בבית כשכל החלונות אטומים ומכוסים כדי שחלילה אף אחד מלבד הנוכחים לא יגלה שבמקום זה נערכה חתונה יהודית.

לאחר שנתיים נולד אחי הבכור חיים דוד בסיביר הקפואה שברוסיה, טקס ברית המילה נערך בחשאי כשהנוכחים הם המוהל ומניין יהודים בלבד. אני נולדתי מיד לאחר שהמלחמה הסתיימה, בספטמבר 1945. לאחר הולדתי החליטו הורי לעזוב את רוסיה ולצאת למסע חיפושים של קרובי המשפחה שנותרו אולי בארצות אירופה מהשואה האיומה, אך לדאבונם ולצערם לא נמצא אף קרוב משפחה לא מצד אבי ולא מצד אימי.

משפחתנו שהתה בגרמניה במחנה פליטים קרוב לארבע שנים. בגרמניה הייתה אפשרות בידי הורי לנסוע לארצות הברית, לארגנטינה או להישאר בגרמניה, אך אבי החליט שעלינו לעלות רק לארץ ישראל. ההחלטה נבעה מטעמי ציונות וגם כדי לשמור על זהותנו היהודית שחלילה לא נתבולל בארץ אחרת, אבי תמיד היה נוהג לומר "ארץ ישראל היא הארץ שלנו-היהודים".

הרגע המיוחל- העלייה לארץ בחודש אוגוסט בשנת 1949 בהיותי בת ארבע, עלינו לארץ באוניה גלילה. בארץ שיכנו אותנו במעברת ג'ליל (היום גלילות) הנמצאת בהרצליה, שם שהינו מספר שבועות. במעברה זו שוכנו משפחות רבות ניצולות שואה שהגיעו מאירופה, במעברה קיבלנו אוהל ובו מיטות סוכנות מברזל. אימי הייתה יוצאת כל בוקר לעבוד בקטיף פלפלים בפרדסים. אימי נאלצה לעבוד קשה כדי לכסות את מכסת העבודה של אבי משום שאבי היה קטוע רגל כתוצאה מהמלחמה ולא היה כשיר לצאת לעבודה בשדה.

לאחר כחודשיים במעברה נשלחנו לעיר אשקלון, באשקלון ניתנה לנו אפשרות לבחור בין מספר בתים ערביים. הבית שקיבלנו היה בית ערבי מוזנח, אני זוכרת שבלילות עכברושים היו "מטיילים" בביתנו באופן חופשי… אני ואחי היינו מתכסים בשמיכות מעל ראשנו כדי "להתגונן" מפניהם. בביתנו היו שני חדרים, מטבחון ומרפסת.

בשנת 1952 עברנו לבית ערבי גדול יותר בו שכן "הממשל הצבאי" לשעבר. למרות הכל, אני זוכרת את שנות ילדותי כשנים מאושרות. הורי השתדלו לפנק אותנו הילדים, הם דאגו שלא יחסר לנו דבר ולא ביקשו מאיתנו אף עזרה בעבודות הבית.היו לי חברות רבות, חיי החברה שלי היו מפותחים מאד. הוריי נתנו בנו אמון רב וסמכו עלינו מאוד.

מאז היותי בת חמש או שש הכרתי את בעלי. גרנו בשכנות ובעלי דב עלה אף הוא לארץ מפולין בשנת 1951 עם הוריו, שתי אחיותיו ואחיו הצעיר, ההיכרות ביננו היא היכרות רבת שנים ובשנת 1969 החלטנו להתחתן.החתונה נערכה באשקלון באולמי אשקלון, חתונה שמחה עם אורחים רבים, השמחה הרקיעה שחקים. בגיל 24 הפכתי להיות אמא. נולדה לי ביתי הבכורה ולאחריה עוד שתיים נוספות.לאחר הולדת הבנות עברנו לגור בהרצליה, שם גרנו כחמש שנים אך געגועי לאשקלון עיר ילדותי גברו, החלטנו לחזור לאשקלון, שם אני מתגוררת עד היום זו עיר שאני התאהבתי בה, מאז ילדותי ועד היום פה גידלתי את משפחתי ופה אני מרגישה שזה הבית שלי.

בשנת 2013 החלטתי לצאת למסע שורשים לפולין, ארץ שבה נולדו הורי, ולהתחבר לשורשי העבר של משפחתי. נסעתי עם בת דודתי, ביקרנו במחנות ההשמדה אושוויץ וברקנאו (אושוויץ 2) מקום שאולי שם עלו למוקד בני משפחתי, קשה לתאר את החוויות והרגשות שעלו בנו ראינו את צריפי העינויים הרבים שבהם עונו היהודים ולאחר מכן נשלחו למוות.

סבתא היינדה

זכיתי במסע זה למצוא את קברו של סבי מצד אבי שהיה יליד וורשה, היה זה באחד משני בתי העלמין היהודים מלפני השואה, הרגשתי בכך שסגרתי מעגל בחיי.

משוב של סבתא הינדה:

"נהניתי מאוד לספר על עצמי ועל משפחתי, קיבלתי מתוכנית זו סיפוק רב לספר על העבר, ולתרום לידע של נכדתי, ידע שבוודאי יעבור גם לדורות הבאים שיבואו.

משוב של דבורה: "נהניתי לשמוע את הסיפורים המרתקים של סבתא ולעיין באלבום התמונות, שאבתי מכך הרבה מידע על משפחתי ועל סבתא ובכלל כל פגישה עם סבתא בביה"ס היתה חוויה כשלעצמה".

מחנה השמדה: "מחנה השמדה (בגרמנית: Vernichtungslager) היה מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות, על פי החלטות הממשל הנאצי. השמדת היהודים, השואה, כונתה בפי הגרמנים "הפתרון הסופי" (בגרמנית: Endl?sung). מחנה ההשמדה המצויד באמצעי הרג המוניים היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית. לפניו נקטלו המונים בשיטת הירי לבורות".

פרטיזנים: "כוחות אזרחיים חמושים הפועלים באלימות – וצבא סדיר של אותה מדינה, שייתכן ופועל גם הוא להדיפת האויב. פרטיזנים חמושים בדרך כלל בנשק קל בלבד. פעילותם כוללת סבוטז' (חבלה), ריגול, התקפות נגד יחידות קטנות של האויב ודיכוי שיתוף פעולה עם האויב בקרב האוכלוסייה המקומית. הפרטיזנים פועלים בדרך כלל מתוך האוכלוסייה האזרחית וחלק מיתרונם מתבטא בהיכרותם את האזור ויכולתם לפעול בתמיכת האוכלוסייה המקומית. בשואה כוחות פרטיזנים פעלו במזרח ובמערב אירופה, והיו ביניהם קבוצות של יהודים ושל לא-יהודים."

פרטיזן: "פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר (ראו גם גרילה) שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות התנגדות צבאיות אחרות.

תשע"ו