מאגר סיפורי מורשת

סבתא חנה מספרת:

נולדתי ברומניה בתאריך 15/10/1939 בעיר יאסי למרי ויוסף גוסיס

 

הייתי בת שנה וחצי כאשר ביקשו את הגברים להתיצב במשטרה ולקבל אישורים, אולם כוונת הזדון שלהם היתה לאסוף אותם ולשלוח ברכבות אטומות הלוך וחזור עד מותם. בגלל גילי הרך איני זוכרת את אבי. אימי ואחותה התאלמנו באותו זמן וכך גדלנו אני ובת דודתי כאחיות.

 

למודות סבל שאפו האמהות להגיע לישראל. ובשנת 1947 עלתה דודתי ורק בשנת 1950 אנחנו עלינו ארצה ועברנו לגור שוב ביחד. גרנו בגבעת עליה (פעם קראו לה ג'בליה) בין יפו לבת ים. גבעת עליה שוכנה בעולים חדשים שהגיעו לאירופה.  בדירת חדר עם אמבטיה ושרותים (ערביים) משותפים כ-12 שנה.

 

היות וגרנו קרוב לים, הים היה חלק גדול מבילוי חברת הילדים.היתה תקופה יפה כי כולם חיינו באותם תנאים והסתפקנו במה שהיה.בליל שפות ומנהגים אך כילדים התחברנו מהר. הינו שמחים לבלות ביחד הים שימש בילוי והאמפיתאטרון המקומי והסרטים ההודים של אז. הייתי קטנה וצנומה לכן צירפו אותי לכיתה נמוכה לגילי אך זכיתי במחנכת נהדרת (שרה רוזנפלד), ששמרנו איתה קשר כל השנים. כמו כן נישאר קשר גם עם חלק מהתלמידים מאז. לצבא לא קיבלו אותי. הייתי בתת משקל ואימי לא עבדה. לפעמים אני חושבת שחיי יכלו להתנהל אחרת אילו כן שירתתי בצבא. כל השנים עבדתי עד שהתחתנתי ואימי עברה לגור איתי. נולדו לי שלושה ילדים יוסי ע"ש אבי. דפנה ונדב. רק לאחר מות אימי בשנת 1977 חזרתי למסגרת העבודה עד לפרישתי בשנת 2003.

כיום אני מעלה זכרונות מילדותי. כילדה קטנה שאלתי את אמי מדוע לכולם יש אבא ולי אין ולא זוכרת את תשובותיה. עצובות והקשיים להתקיים הפכו אותה לאישה קשה שהשתדלה לתת לי הרגשה שיהיה טוב כאשר נגיעה לישראל.

 

במאי 1950 עלינו לארץ והמשכנו לגור ביחד עם דודתי וביתה. המאכל הראשון שנתנו לנו לאכול כאשר הגענו לארץ היא פלאפל וגזוז. שנתים למדנו בשכונת עגמי (שכונה מעורבת של יהודים וערבים.) ובדרך לבית הספר היתי קונה כל בוקר סחלב חם אצל הערבי בפינה. ממרפסת החדר שגרנו השקפתי  על בית הקברות המוסלמי ובהמשך על המאלכים מבית הקברות הנוצרי. מחלון המטבח השקפתי על הים וראיתי שקיעות מדהימות.

 

במשך 12 שני שגרנו שם. החדר היה מסודר תמיד היה וילון וכלים יפים , (שולחנו לדודתי שקיבלה אשרה לנסוע 2 שנים לפנינו הרבה חפצים וכלים יפים חלקם שורדים עדין) ותמיד היו עוגות שאמי אפתה. אני זוכרת, את עגמת הנפש שלה  מאחר שלא ידעה את השפה המדוברת ולא קיבלה עבודה לכן היא ניהלה את משק הבית מאחר שדודתי עבדה ביפו בבית חולים דגאני (בית חולים ליולדות צהלון ), הייתי הולכת עם בת דודתי לשם, עוצרות בחדר האוכל ומקבלות עוגת שמרים וניגשות לקטוף סיגליות שצמחו בפינה.

 

אני זוכרת את התחפושות שתמיד הכנתי לעצמי. לאט לאט עברו תושבים משהם והתפזרו לערים אחרות ורק עם קבלת פיצוים עבור הטלאי הצהוב יכולנו לעבור לדירת 2 חדרים  בדמי מפתח  ברמת גן. אני התחתנתי בשנת 1963 ואמי עברה לגור איתי. בתאריך 27/7/1964 נולד יוסי. בתאריך 13/11/1965 נולדה דפנה ובתאריך 13/7/1971 נולד נדב.

 

 

בשנת 1993 פקד אותנו אסון כבד. דפנה, בתי היחידה שהתה בארה"ב ובמהלך טיסת פנים התרסק מטוסה. דפנה נהרגה והיא בת 27 בלבד. איתה נהרגו חמישה חברים טובים שהיו עמה. כולם קבורים כאן בארץ. הבנים התחתנו וזכיתי בשש נכדות מקסימות: דולב, מיתר, לוטם, רוני, גל וענבר לבית זכר .

 

ž   

השעון משנת 1900 (עדין עובד), שעון זה זכה בתחרות עיצוב. ž  

עליו נחרטו תאריכי פטירתם של סבא, בשנת 1917 וסבתא בשנת 1912.  

         

 

כוס יין עשויה מזהב וכסף ושימשה לקידושž           

 

סידרתי תמונות באלבום והבטתי בבני משפחת אמי. כולם יפים והדורים באופנה מעוררת קנאה ועדין לא יודעים את הצפוי. סבא וסבתא שנפטרו די צעירים, אמי ואחיותיה, עד שני אחים כולם התחתנו אבל גורלם לא שפר. הם התפזרו בערים ברומניה וכמעט לא התראו.

 

תודה ל…

סבתא חנה שטרחה ובאה לשבת ולספר לי כל שבוע את סיפורי מורשת משפחתנו.

 

שכונת גבעת העלייה: "גבעת עלייה היא שכונה בדרומה של יפו, השוכנת בין הים ממערב לרחוב יפת ממזרח. השכונה נוסדה באמצע המאה ה-19 על ידי מוסלמים שהגיעו מג'באליה שברצועת עזה, וכונתה גם היא בשם "ג'באליה"‏‏‏.  במקביל קמה מצפון לה שכונת עג'מי הנוצרית-מרונית. לאחר מלחמת העצמאות שונה שמה של השכונה ל"גבעת עלייה". פליטים מגוש עציון השתקעו בשכונה".

מורה מובילה אילת שחק