מאגר סיפורי מורשת

אליעזר רינת (ריכנשטיין) נולד בבואנוס איירס שבארגנטינה ב- 1927 להוריו יצחק אייזיק (אלברטו) וחנה (אנה), ילידי בלרוס. כאשר נולד, אחיו ראובן היה בן 7 שנה, אחרי שהוריו הגיעו לשם מבלרוס שאז היה חלק מהאימפריה הסובייטית.

 

אביו למד צילום עם מצלמה שאפשר ללכת לגינות ופארקים ולצלם אנשים שם, מפתחים את התמונה במקום. אחרי שהגיע הוא עזב את המקצוע הזה והיה מוכר נברשות מבית לבית. אביו היה מאוד חרוץ ואחרי כמה שנים פתח חנות לתפירת חליפות לגברים לפי מידה ובהדרגה המשפחה עברה כל פעם משכונה אחת רחוקה ולא איכותית לשכונה אחרת יותר טובה.

 

בגיל 12 החל ללמוד עם "מורה פרטי" בביתו אשר לימד אותו: תנ"ך, היסטוריה יהודית, יידיש ועברית. המורה היה ציוני והוא העביר לאליעזר את האמונה שראוי שיהודי העולם יתרכזו בארץ ישראל. בגיל 13 עבר טקס בר מצווה בבית הכנסת האשכנזי המרכזי. הוא היה גר בשכונה בלי משפחות יהודיות אחרות. למרות שלא הייתה בארגנטינה אנטישמיות חמורה, לא הרגיש ממש ארגנטינאי אלא בעיקר חש את עצמו כיהודי. בגיל כ-17 חבר ללימודים בבית ספר תיכון אמר לו שהוא פעיל בתנועה הציונית והזמין אותו לפגישות שבועיות במועדון לסטודנטים ציונים. במסגרת התנועה הציונית הוא עבר קורסים נוספים לעברית וההיסטוריה של הציונות. בגיל 18 החליט ללמוד רפואה, יחד עם החבר שהביא אותו לתנועה והחליטו לעלות ארצה אחרי שיגמרו את הלימודים. בתקופת קבלת התואר היה מחסור חמור בארץ של רופאים ואחיות המדינה הציעה לממן נסיעות באוניה לארץ וחזרה לארגנטינה לרופאים ואחיות שיסכימו לעבוד בישובי ספר (ההתחייבות הייתה לעבוד במשך שנה) הוא כתב למרכז קופת חולים והציע לממן בעצמו את הנסיעות ולעבוד בארץ שנתיים, שנה בספר ושנה בבית חולים. הם הסכימו ברצון.

 

אליעזר הגיע לארץ באפריל 1953 ומספר שהוא לא היה בטוח עד אז אם הוא התרגל לתנאים הקשים שבארץ בעיקר כשבארגנטינה היה חי בנוחיות רבה, הולך למועדונים יהודיים חברתיים ולספורט ועוד… אבל כשמהאנייה ראה את חיפה עם הכיפה הזהובה של מקדש הבהאים (דת) והגנים שלו כאילו שהתאהב תכף בארץ.

 

הקיבוץ  היה קרוב לרצועת עזה ואליעזר שירת גם בעוד קיבוץ ובשלושה מושבי עולים."הייתי נחשב 'עובד זמני' ולא אזרח המדינה אבל בפועל ברגע שירדתי מהאוניה החששות שלי נעלמו. מצאתי בנמל את דוד שלי שהכרתי רק מצילום, מושבניק ותיק שקיבל אותי כבן, את החבר שאיתו למדתי ותכננתי את העלייה וחבר הקיבוץ 'מפלסים' בו הייתי אמור להתגורר,רובם במכנסיים קצרים. הרגשתי שזאת המדינה שלי. 'מפלסים' היה קיבוץ בן חמש שנים בלבד, והחיים לא היו נוחים כמו בארגנטינה. כמעט כולם היו דוברי ספרדית, זה היה בתקופת הצנע. כל דברי האוכל החיוניים כגון: בשר, סוכר, חמאה ביצים ועוד נקנו בהגבלה בעזרת תלושים. בארגנטינה היה אוכל הרבה בשר וביצים, עכשיו ירקות גבינה לבנה ולבניה.

 

בקיבוץ רצו שאחרי שנת החובה נשארתי במשק כחבר אבל העדפתי להתקדם מבחינה מקצועית ועבדתי בבית חולים 'קפלן' ואחר כך בבית חולים 'הכרמל' בחיפה, שם עבדתי במחלקה לכירורגיה כללית. הצוות היה מאוד חברותי, המנהל היה מצוין והתקדמתי יפה אבל האפשרויות לקידום בדרגה היו מאוד מוגבלות. בתחילת 1958 נודע לי שאבי חלה בסרטן גרורתי, ולמעשה הוא גוסס בדירתו. הוא נסע לשם ובמשך חצי שנה טיפל באביו, עשה לו עירוי דם בבית ונתן לו תרופות נגד כאבים. כשנפטר גמר לחסל את חנות הבגדים של אביו ובינואר 1959 חזר לעבודתו בבית חולים הכרמל שם שמרו לו על המשרה.

 

בשנת 1960 נפתח בית החולים 'סורוקה' בבאר שבע ואני עבדתי במחלקה האורטופדית כסגן מנהל בפועל וכעבור 3 שנים בתקן. העבודה הייתה קשה, בית החולים שירת איזור נרחב שכלל הרבה עולים חדשים והרבה בדוהים, שתי אוכלוסיות עם הרבה תחלואה. הייתי חוזר הביתה רק בשעות הערב. בנוסף לזה הייתי צריך לעשות הרבה תורנויות שבהן נשארתי גם בלילה בבית החולים כדי לטפל גם במאושפזים וגם לנתח מקרים דחופים, אבל היה לי סיפוק רב מן העבודה, עם תחושה שאני עוזר לאנשים כמיטב יכולתי ומעצם העובדה שאנחנו משתתפים חלוצית לפיתוח הנגב. למדתי גם ערבית בסיסית כדי שאוכל לתקשר עם הבדואים. באותה תקופה הרבה מהם, ובעיקר הנשים לא ידעו עברית. בשנת 1963 נעשיתי 'עולה' באופן רשמי, זה אפשר לי לקנות מכונית קטנה בלי לשלם מיסים. באותה שנה עברתי קורס בצבא של קצין רפואה ומאז במשך תקופה ארוכה, הייתי נקרא לפחות פעם בשנה לשירות מילואים בבאר שבע ובסיני" כך אליעזר מספר.

 

במלחמת ששת הימים (ב-1967) בית החולים קיבל המון פצועים והמחלקה האורטופדית הייתה עמוסת עבודה, לעיתים קרובות עצובה כשהיו צריכים לכרות איברים, ידיים/רגליים ולהיות עדים לנכויות קשות. כל החוויות האלה חזרו עוד הרבה יותר חמורות ב-1973, ב'מלחמת יום כיפור'.

 

"בשנת 1963 הגיעה למחלקה פיזיותרפיסטית אוסטרלית במקור, חביבה וחרוצה. התיידדנו מאוד וב-1965 התחתנו בירושלים בגלל שלהורים- שהגיעו לחתונה מאוסטרליה- הייתה משפחה רבה שם וכעבור יומיים יצאנו לירח דבש ממושך באירופה המערבית, איתה היו לי שלושה ילדים, נעמי,דנה ואילן." כך אליעזר מספר.

 

במשך הרבה שנים הסתפק בעבודה בבית החולים ובהרצאות לתלמידים לפיזיותרפיה ורפואה, אבל עם השנים החל לעבוד בשעות אחרי הצהריים, כרופא עצמאי בקופת חולים 'מכבי', בוועדות של המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות,משרד הביטחון ועוד. כשהמשפחה עברה לגור לקוטג' מרווח התחיל לעסוק בפרקטיקה פרטית בבית. "במשך כל התקופה הייתי נוסע יחד עם עוד רופאים מהצוות לקורסים להשתלמות בעיקר בתל אביב ולפעמים בירושלים ולכנסים או פגישות בן מחלקתיות בבתי חולים בכל הארץ. בין היתר עברתי השתלמות של 3 סמסטרים בהיפנוזה רפואית וזה אפשר לי לטפל במקרים של פריקות הכתף ושברים שונים בחדר המיון בלי שהמטופלים ירגישו כאבים ובלי שיהיה צורך להמתין שעות להתרוקנות הקיבה ולתור לחדר הניתוח בגלל הצורך להרדמה כללית. בשנת 1978 תכננתי והקמתי בבית החולים יחידה לנפגעי עבודה. הפסקתי לעבוד במחלקה אולם, המשכתי להשתתף בישיבות הצוות ובמשך כמה שנים גם המשכתי לעשות תורנויות ככונן (רופא יותר ותיק ובכיר שיכול להישאר גם בבית ומגיע לבית החולים כשהרופא התורן מזעיק אותו)

"יש לציין שאחרי שנים הרהר שהעבודה הממושכת אמנם אפשרה לו לאסוף חסכונות, אבל בוודאי שהילדים שלו היו נהנים עם אבא שלהם היה נמצא יותר שעות בבית. וכעת הוא חושב שהיה נכון להקדיש יותר זמן לקשר עם הילדים שלו. אחרי עשרים שנות נישואים הוא ואשתו החליטו להתגרש בהסכמה. שנה אחרי זה הכיר מנהלת הספרייה הרפואית בבית החולים ואיתה הוא חי 23 שנים. הוא התקבל למשפחתה בחמימות ונכדיה התייחסו אליו כסבא אמיתי. בינתיים מצבו הרפואי החל להחמיר. מדובר בכאבי גב שאילצו אותו ללכת בעזרת הליכון. חברתו, ליליאן הייתה צעירה ממנו ב-12 שנה והמשיכה לעבוד יום שלם בזמן שהוא היה רוב הזמן בבית.

 

ב-2011 הוא החליט לעבור לגור בדיור מוגן בשם "בית גיל פז" בכפר סבא כדי להיות קרוב יותר לילדיו. היא מדי פעם באה לבקר אצלו והם בקשר טלפוני יום-יומי. כאשר עבר לדיור המוגן היה מאוד מופתע לגלות מגוון של פעילויות כגון: פעילויות ספורטיביות (למשל: במכשירים), התעמלות במים, חוגי שפות (למשל: אנגלית), הרצאות, השמעת מוסיקה עם הסברים, הסתכלות על קונצרטים (גם קטעי ריקוד) וקטעי אופרה, ציור, פיסול בקרמיקה, גילוף בעץ, פעילויות חברתיות שונות. לאחר כמה זמן יזם חוג "שיחה בצרפתית" כי ידע ואהב צרפתית והוא גם היוזם של החוג וגם ה"מנחה" של החוגים.

 

יש לו בת בהוד השרון (דנה), הבת הבכורה (נומי) בתל מונד, והבן הצעיר (אילן) בתל אביב, הוא מאושר מהיחסים הטובים בין הילדים ובין הילדים לבינו. הוא שומר על יחסים טובים עם אשתו לשעבר הלן, ועוד יותר הדוקים עם ליליאן, שבינתיים עברה לגור גם היא לדיור מוגן אבל בשורש, יישוב קרוב לירושלים בגלל המגורים של ילדיה. כשהוא בוחן את החיים שלו הוא חושב שהיה לו מזל שנהנה מלעסוק בעבודתו כרופא בכל המקומות ובכל התפקידים. הוא חושב שעשה טעויות בכל התחומים, אבל תמיד השתדל לפעול בצורה הנכונה ביותר. הוא נהנה מהקשרים עם ילדיו ולמרות הכאבים התמידיים נהנה מפעילויות רבות בדיור המוגן וחושב שהוא יכול להמתין לסוף החיים בסיפוק ובהשלמה. קרוב לשנת 2006 חלה בסרטן הערמונית. וקיבל טיפול בזריקות ובהקרנות רנטגן. הוא ממשיך במעקב ובינתיים אין סימנים של חזרת המחלה (הסרטן רדום).

 

כיום אליעזר בן 87 עם שלושה ילדים: דנה, אילן ונומי. גרוש מהלן, גר בדיור מוגן (לבד בחדר) והוא חי בשלווה ובסיפוק עד עצם היום הזה.