מאגר סיפורי מורשת

אתחיל את סיפורי בסיפור על הורי. אבי ואימי, שניהם ניצולי שואה. רואה אני לנכון לספר בקצרה את סיפורם וסיפור עלייתם ארצה. 

אבי

יליד העיירה רובזביץ שברוסיה הלבנה (פולין), קיבל את חינוכו בבית ספר עברי והספיק לסיים את התיכון לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואף למד הנהלת חשבונות. אבי היה ציוני גדול ובפרוץ מלחמת העולם השנייה בהיותו בן 19 ברח מביתו לליטא במטרה לעלות משם ארצה.

בטרם הגשמת חלומו הגרמנים כבשו את ליטא והוא התגלגל לגטו ומחנות עבודה ושם פגש את אמי ומשפחתה. התפתח ביניהם סיפור אהבה והם החליטו שאם הם יעברו את השואה בשלום הם יתחתנו בארץ ישראל. אם חיסול הגטו הובילו את אבי ביחד עם משפחת אמי לכיוון גרמניה. הם הגיעו למחנה ריכוז בשם "שטוטהוף" שם הפרידו את כולם. את אבי ביחד עם אביה של אמי לקחו למחנה ריכוז בדכאו, ואמי נשארה עם שתי אחיותיה ב-"שטוטהוף". את סבתי שרפו בקרמטוריום, את אמי ואחיותיה העבירו למחנה עבודה על-יד דנציג שם העבידו אותם בעבודות פרך. כל משפחתה של אמי נספתה במחנות אלה. אמי שוחררה על-ידי הרוסים בשנת 1945 בחודש מרץ. היא הייתה חולה מאוד ושכבה כחצי שנה בבתי חולים בפולין. בשנת 1946 התחיל מסע עלייתה ארצה. אמי שמה פעמיה לחפש את אבי.

אבי – החיים בדכאו הבריחה וההצלה  

נחזור לאבי, הוא עבד  במחנה בדכאו בחפירת חפירות עבור תעשיית האווירונים של הגרמנים. דכאו היה מחנה אכזרי – כל יום רצחו והרעיבו אלפי אנשים. בתאריך 25 למרץ 1945 התקרב הצבא האמריקני לגבולות דכאו והגרמנים החליטו לחסל את כל מחנה הריכוז. אבי היה חולה מאוד ושקל כ-28 ק"ג. הוא נלקח עם יתר החולים ברכבת לכיוון בלתי ידוע. בדרך האמריקנים הפציצו את הרכבת ואבי ניצל את ההזדמנות וביחד עם עוד שני אסירים הצליחו לברוח לכיוון כפר גרמני שם ביקשו מאיכר גרמני מחסה עד שיגיעו האמריקנים. האיכר הגרמני שמע מרחוק את רעש והחביא את אבי בדיר של חזירים, שם הוא שהה 3 ימים עד שהגיע הצבא האמריקני ושיחררו.  

דרכי עלייתו של אבי לישראל

אבי נכנס לבית חולים שם שהה שלושה חודשים וביולי 1945 העבירה אותו הבריגדה היהודית לאיטליה. רוב משפחת אבי נספו בשואה, רק אבי ואחיו זכו לעלות לארץ ישראל. המנדט הבריטי בארץ אפשר רק למכסה מסוימת של יהודים (כ-10,000) לעלות לארץ ישראל. לכן אבי עלה בעלייה הבלתי לגלית- בלתי חוקית. הוא יצא ארצה באנייה קטנה שקראו לה "פטר" ועליה כ-70 פליטים יהודיים. האנייה לא נתפסה על-ידי הבריטים והם הגיעו לחוף שפיים ומשם העולים הועברו חלקם לקיבוץ גליל ים ולשם הועבר אבי.                  

פנקס השירים של אבי

לאבי היה כישרון כתיבה והוא כתב שירים ביידיש בחרוזים כל תקופת היותו בגטו והמשיך לכתוב גם לאחר חיסול הגטו והעברתו למחנות עבודה, ריכוז והשמדה. את השירים היה כותב בפנקס קטן שאותו היה שומר בתוך הבטנה של כובעו. שיריו נפוצו בקרב יושביי הגטו ומחנות העבודה. למרות העבודה הקשה, האוכל הדל שקיבלו יושביי המחנה הצליחו היהודים להתארגן וליצור מסגרת תרבותית על מנת לא לאבד צלם אדם. אבי היה מקריא ושר משיריו שחוברו במקום. שיריו מזעזעים בכנותם. אבי הצליח להבריח את פנקס השירים שלו ארצה. הפנקס נמצא ביד ושם ואף יצא ספר עם שיריו – שירים שעזרו לו לשרוד את הגיהינום שעבר.

שלבי קליטתו של אבי בארץ

אבי עלה ארצה בנובמבר 1945. הוא הועבר לקיבוץ גליל ים ושם עבד במטבח, ומאוחר יותר בהנהלת חשבונות. אבי ידע עברית טובה מחו"ל ולא היה צריך ללמוד את השפה.

סיפור עלייתה של אמי ארצה

לאמי נודע שאבי נשאר בחיים לאחר שחרורה על- ידי הרוסים ב-1945 ובזמן שהותה בבית החולים. לאחר החלמתה היא נסעה לחפש את אבי, אך אבי כבר היה בישראל. בשנת 1946 התחיל מסע עלייתה ארצה. אמי הצטרפה לקבוצה שעברה בחשאי את הגבול בין פולין לצ'כוסלובקיה ומשם לאוסטריה. את הגבול לאוסטריה בין איטליה הם עברו בלילה ברגל דרך ערי האלפים.

באיטליה נכנסה אמי לקיבוץ של השומר הצעיר ושם הכינו אותם לעלייה לארץ. איטליה הייתה אז כפופה לשלטון הבריטי וארץ ישראל הייתה תחת המנדט הבריטי. כיוון שהבריטים התנגדו לעלייה היה צורך להסתיר זאת מהם, והפליטים ציפו להזדמנות נאותה לעלייה. הניצולים יצאו במשאיות לנמל לה-ספציה בחופה הצפון מערבי של איטליה כשהם מתחזים ליוונים שחוזרים למולדתם. אבל לרוע מזלם הבריטים תפסו את שיירת המשאיות וזהותם התגלתה. הבריטים הביאו את כולם לנמל לה-ספציה כאלף איש ואישה. בנמל חיכו להם שתי אניות "אליהו גולומב" ו"דוב הוז".

הפליטים נשארו בנמל זה כחודש ימים. בלילה נתנו להם ללון באנייה בצפיפות רבה על דרגשים בני חמש קומות ובמשך היום היו על החוף. לבסוף, החליטו מארגני העלייה עם הפליטים להכריז שביתת רעב, עד שיתנו להם לעלות ארצה. שביתת הרעב ארכה 4 ימים והכתה גלים בעולם החופשי- אירופה וארה"ב. בסופו של דבר הבריטים נאלצו להגיע באופן לגלי לארץ, והללו הגיעו לנמל חיפה.

מנמל חיפה, אמי הועברה לקיבוץ גליל ים שם חיכה לה אבי כמעט שנה ושם הם התחתנו. כעבור שנה נולדתי אני, אני עבדה בקיבוץ בתור מטפלת בפעוטון, היא ידעה קרוא וכתוב עברית כבר מחו"ל

החיים ברמת גן

זמן קצר לאחר מכן עברו אמי ואבי לגור ברמת- גן ושם ביליתי את ילדותי עד גיל 10. כאשר הייתי בת שנתיים פרצה מלחמת השחרור ואבי גויס לצבא. בארץ הייתה אז תקופת צנע. למזלם של הורי שני קרובי משפחה של אמי שעזבו את ליטא לפני המלחמה לדרום אפריקה איתרו את אמי והם דאגו למשפחתי. היינו מקבלים חבילות אוכל מדרום אפריקה- מצרכים שלא היו בארץ.

האהבה למוסיקה ונגינה

מגיל צעיר אהבתי מוסיקה, ירשתי את הכישרון מאבי שניגן על כינור ומנדולינה. שאיפתי מגיל קטן הייתה לנגן על פסנתר. הורי אפשרו לי ללמוד נגינה בפסנתר ובתחילה לא היה פסנתר בביתנו ואני הייתי הולכת כל יום להתאמן אצל גברת מבוגרת שתמורת כסף הייתה מאפשרת לי לנגן בביתה.

להורי לא היו אמצעים לקנות לי פסנתר, אבל התמזל מזלנו ואבי זכה בהגרלת המלווה העממי בסך 4,000  ל"י שהיה בזמנו הרבה מאוד כסף. בכסף זה קנו לי פסנתר ומאז ועד היום אני מנגנת בפסנתר זה. המוסיקה היא אהבת חיי ואני המשכתי ולמדתי גם בתיכון "תלמה ילין" (תיכון מוסיקלי), וסיימתי את האקדמיה למוסיקה ומקצועי הוא מורה לפסנתר.

היום אני מלמדת גם את נכדותיי אור ושני. המוסיקה היא עולם ומלואו. אני מנגנת גם בהרכבים להנאתי, מזמינה והולכת לקונצרטים והרצאות. הורי ששרדו את השואה ונותרו היחידים מבני משפחתם, הקימו משפחה לתפארת, 3 ילדים, 7 נכדים ו-6 נינים.