מאגר סיפורי מורשת

 שמי פרלה בוחבוט. נולדתי כפרלה כהן ליצחק וחנינה בקזבלנקה שבמרוקו ב- 20/08/1936.להורי נולדו 9 ילדים חמישה בנים וארבע בנות.עוד במרוקו נפטר אחי דוד ממחלה כשהוא נער מתבגר.בגיל ארבע לאחר נשואי אחותי הבכורה רחל, נלקחתי מבית הורי אל בית אחותי כדי שתגדל אותי.הייתי שם עד גיל 12. האחיינים שנולדו היו לי כאחים.

בילדותי למדתי בבית ספר היהודי "אליאנס" ואחר הצהריים הייתי בחוגי העשרה. כך למדתי תפירה, סריגה במסרגה אחת ובשתיים.בהיותי בת 12 המחנכת של הכיתה שאלה יום אחד את התלמידים " מי רוצה לנסוע לצרפת ללמוד ?",  אני ועוד כעשר תלמידות הרמנו ידיים. אז הגיעו לבית הספר נציגים מהסוכנות היהודית ושכנעו אותנו לעלות לפלסטין.

שלושה מאחי הגדולים כבר עזבו את מרוקו ועלו לארץ. אחי הבכור אברהם עלה לישראל בשנת 1947 .

הרעיון מצא חן בעיני ולאחר שהורי הביעו הסכמתם. התחלתי בתהליך העזיבה. הובטח לנו כי אחרי שנה בצרפת מי שלא תרצה לעלות לארץ תוכל לחזור למרוקו.

ב-01/02/1951 התאספנו כל הילדים בלילה עם המזוודות בבית הספר. עלינו על משאית סגורה ונסענו לנמל. שם עלינו לאנייה שלקחה אותנו לצרפת לעיר הנמל מרסיי. בצרפת שהייתי כחודשיים "בוילה גבי" זה מקום שהיה פעם ארמון. משם נלקחנו ל"שאטו ברונווה". שם הייתי שמונה חודשים.אסרו עלינו להגיד שאנחנו יהודים והיינו צריכים להסוות כל זהות יהודית. כשטיילנו ברחבי העיר ליוו אותנו נזירות. אך למרות כל האיסורים הקפדנו לשמור את השבת ולחגוג את החגים. שם למדנו עברית שלימדה אותנו מורה מישראל

באוגוסט 1951 עלינו ארצה באונייה בשם נגה.

הגעתי לישראל ב-10/08/1951. נלקחתי למחנה בנתניה. שם חולקנו לקבוצות ואני נשלחתי למוסד חינוכי חקלאי במגדיאל.במוסד זה הייתי עד גיל 17. שם עבדנו ולמדנו. הורי ואחותי דאגו לשמור איתי על קשר במכתבים. הם שלחו לי חבילות ואחיי שהיו כאן בארץ היו באים לבקר אותי ומביאים לי כסף.

בהיותי במוסד בשנת 1952 נפטרה אימי במרוקו. אחי הגיע לבשר לי את הבשורה המרה. בתום לימודי במוסד עברתי לגור עם אחי הגדול אברהם בטבריה. בתחילה היינו במעברה אחר כך עברנו לשיכון. בתקופה בה גרתי עם אחי עבדתי ולמדתי להיות אחות בבית החולים הסקוטי בעיר.

בשיכון בטבריה ראתה אותי חמותי ריקה בוחבוט ז"ל וביקשה את ידי מאחי.

 

ב 22 לספטמבר 1954 נשאתי  לדוד בוחבוט ז"ל ועברתי לגור עם חמותי בשיכון המזרח בראשון לציון. שם ילדתי את שלושת ילדיי יהודה, מרסל ושמעון. עבדתי בבית החולים אסף הרופא כשנתיים, ואחר כך כמטפלת בילדים.בשנת 1965 עברנו בעלי ואני להתגורר ברחוב דרור בעיר ראשון לציון שם אני גרה עד היום.

שנים רבות עבדתי במט"ב כמטפלת בקשישים.בשנת 2003 בערב ראש השנה נפטר בעלי דוד, אירוע שהיה טרגדיה לכל המשפחה. 

 היום

היום אני פנסיונרית ונפגשת עם חברותיי במועדון לגמלאים, שם אני גם מלמדת סריגה במסרגה אחת  ושתיים.אני אוהבת לבשל ולאפות ומרבה לארח את משפחתי לארוחות שישי ובחגים.

 

המוטו שלי בחיים הוא להסתפק במה שיש, ולהיות מאושרים.