מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים רודיקה (לובל) פרידמן ז"ל, היא נולדה בעיירה טרגו אוקנה שברומניה בתאריך 16/10/1931. לאחותה קוראים יהודית, לאמה קראו מינה ולאביה קראו הרמן, גם הם נולדו ברומניה.

בתקופת ילדותה סבתא רודיקה גרה בטרגו אוקנה, זו עיירה מחוז באקאו, חבל מולדובה, רומניה, בה הייתה קהילה יהודית עתיקת יומין. כשהייתה כבת 12 הנאצים השתלטו על רומניה. "אחרי שרומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941 הוחמר המצב. בראשית יולי הגיעה יחידה גרמנית למקום וכעבור מספר ימים גורשו כל היהודים לעיר המחוז באקאו ורוב רכושם נשדד. למרות שצו הגירוש שהוצא ערב פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות התייחס רק אל יהודי הכפרים והעיירות, לא הועילו מחאות המוסדות היהודיים שהדגישו את אופיה העירוני של טארגו אוקנה". (מתוך מאגרי המידע של מוזיאון אנו).

עקב ההשתלטות, כל משפחתה ושאר היהודים קיבלו פקודה; לעבור תוך יום לעיר הגדולה הקרובה. הם ארזו את כל חפציהם, העמיסו על עגלת סוס והגיעו לעיר הגדולה בקאו. המטרה של הנאצים הייתה לרכז את היהודים בערים גדולות לקראת משלוחים ברכבות בקר למחנה ההשמדה אושוויץ. במשך תקופה זו, אביה ביצע עבודות כפיה בהנחת מסילות ברזל עבור הצבא הגרמני, והכיר שם את בעלה העתידי של סבתא – גבריאל, שהיה אז בן 21. גם הוא עבד בעבודות אלה. אמה תפרה אביזרי ביגוד שהיו נדרשים עבור החיילים, וקיבלה עבורם כסף שהספיק למשפחה כדי לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. כשסבתא הייתה בת 13, הצבא הרוסי שיחרר את העיר ואותם, ממש לפני שהגרמנים הספיקו לשלוח אותה ואת משפחתה למחנה ההשמדה.

בבית הספר היא הייתה תלמידה מצוינת, שקדנית ורצינית. ציוניה הטובים עזרו לה להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה בגיל 18. המשטר הרומני הקומוניסטי קבע לכל מי שסיים את לימודיו היכן הוא יעבוד בלי שום אפשרות בחירה. לאחר סיום לימודיה שלחו אותה לעבוד כרופאה בכפר, והיא הייתה צריכה לבצע את כל סוגי הרפואה כולל יילוד תינוקות ללא התמחות ספציפית, לכל הכפר והסביבה. שילמו לה לפעמים בתרנגולות.

בגיל 31 הכירה סבתא רודיקה את סבא גבריאל, שכולם קראו לו וילי, גם הוא היה רופא במקצועו. בגיל 32, סבתא עשתה התמחות ברפואת לב (קרדיולוגיה) והחלה לעבוד בתחום הקרדיולוגיה כבר ברומניה. בנם הראשון (מוני) נולד בשנת 1964, ובנם השני,יעקב, (אבא שלי) נולד בשנת 1968.

סבתא רודיקה ז"ל בצעירותה 

העלייה לישראל מרומניה

בשנת 1972, הם שלחו בקשת עלייה לארץ כי הייתה הזדמנות – שליט רומניה בזמנו, צ'אושסקו, איפשר ליהודים לצאת מרומניה, כשלא אישר לאזרחים אחרים מלבד היהודים לצאת מהמדינה. סבא וסבתא הגיעו לביקור בישראל לפני מלחמת יום כיפור וכשחזרו לרומניה התקבלה הבקשה. הם מכרו את כל רכושם, כי היה אסור להוציא את הרכוש מרומניה, ובכסף שהיה להם, הם קנו תכשיטים והחביאו אותם בתוך תפר שעשו בבובת הדובי של אבא שלי, שהייתה צמודה אליו כל ילדותו.

במטוס כשהם טסו לישראל, אבא שלי הסתובב עם הדובי במטוס וסבא וסבתא חששו שאבא יאבד את הדובי. המשפחה עם הדובי הגיעה לארץ מיד לאחר מלחמת יום כיפור בתאריך 24/1/1974.

תעודת העלייה של סבא גבריאל פרידמן – וילי – 1974

תעודת העליה של סבתא רודיקה פרידמן – 1974

בחצי השנה הראשונה שלהם בארץ, המשפחה התגוררה בקריית טבעון ולמדה עברית באולפן. בזמן זה אבי היה בגיל גן חובה ואחיו היה בכיתה ד', שניהם שולבו במערכות החינוך, בלי שמץ של מושג בשפה העברית. לאחר חצי שנה, סבתא וסבא מצאו עבודה כרופאים בתל אביב ב"מרפאת זמנהוף" – שניהם עבדו באותו בניין. ב"מרפאת זמנהוף" סבתא הייתה קרדיולוגית ראשית.

 סבתא ד"ר רודריקה בעבודתה

המעבר לגני תקווה – רופאת המשפחה האהובה בגני תקווה

המשפחה עברה לגור ברמת אביב למשך שנה בשכירות. סבא וסבתא רצו מאוד לקנות דירה באזור המרכז ושאלו את חבריהם ומכריהם, מהו האיזור הטוב ביותר לגדל ילדים, אנשים המליצו להם על היישוב קריית אונו. הם עברו לדירה בקריית אונו ושני הילדים החלו ללמוד בבית הספר "רימונים". בשנת 1984, עם תחילת התפתחותה של גני תקווה, סבא וסבתא קנו דירה ברחוב הגליל 79 (זוג הבניינים הגבוהים הראשון ברחוב).

בשנת 1985, כשסבתא הייתה בת 54, הציעו לה לעבוד בנוסף בקופת חולים חדשה שנפתחה ונקראה – "מכבי", הציעו לה לעבוד שם כרופאת משפחה. היא קיבלה את ההצעה והסבה את אזור הכניסה בדירה ברחוב הגליל לאזור המתנה למטופליה ולחדר ששימש כמשרד עם מיטת מטופלים. סבתא הייתה רופאת משפחה מאוד אהובה בגני תקווה. היא לא הייתה רק רופאה, אלא גם יצרה קשר מאוד חברי ואישי עם כל מטופליה ועזרה להם גם מבחינה רגשית. 

במרפאתה בגני תקווה, נתנה טיפול אישי לכל מטופל/ת שזיהתה אצלו/ה בעיה דחופה, החל מזימון אמבולנס, שיחה למחלקה הספציפית בבית החולים, דיבור עם האח או הרופא שאמור לקבל את המטופל/ת עוד לפני שהאמבולנס הגיע למקום, וקשר ישיר עם הרופא בכל שלבי הטיפול. היא הייתה עונה לשיחות טלפון מכל מטופל/ת – בכל שעה. סבתא לא השאירה מקום לטעויות.

כל חג, הבית היה מתפוצץ מכמות המתנות שקיבלה ממטופליה – עציצים, פרחים, ברכות ושיחות טלפון עם איחולי חג שמח. אחותי הגדולה סיפרה לי שכשהייתה ילדה, וטיילה ברחובות גני תקווה עם סבתא, א/נשים היו עוצרים/ות אותן – "היי ד"ר פרידמן! מה שלומך?", "איזו סבתא מדהימה יש לך! זכית!" ובפעמים אחרות כשאבא שלי היה יושב עם סבתא על ספסל כשכבר הייתה על כיסא גלגלים, היו עוצרים מטופלים לשעבר ומספרים לו שבזכותה הם החליטו ללמוד רפואה.

כרטיס הביקור של סבתי – ד"ר רודיקה פרידמן ז"ל 

לסבתא היו הרבה תחביבים כמו: ציור, למידת שפות זרות – יידיש וספרדית, חוץ מהשפות שכבר דיברה – רומנית, רוסית, עברית, אנגלית וצרפתית. סבתא אהבה גם לקרוא ולחפש באנציקלופדיה, ועם כניסת גוגל לעולם – לחפש הרבה מידע באינטרנט.

בנה הבכור – מוני, רופא במרפאה פרטית שמתמחה בטיפולים אסתטיים. בנה הצעיר – יעקב (ג'קי) – אבא שלי, מהנדס בטיחות אש בחברה שבבעלותו, המתמחה בייעוץ בטיחות אש ונגישות לאנשים עם מוגבלויות. סבי וסבתי זכו להנות משבעת הנכדים והנכדות: נועה (25), יעל (24), עידו (23), אלון (21), אייל (18), יונתן (15), ואני – מיכל (14).

משפחתי נהגה לקיים ארוחת צוהריים בכל יום שישי אצל סבתא במשך 25 שנים ברצף! הארוחות האלה היו מפגש משפחתי שגרם לקשר חזק בין כל בני ובנות המשפחה המורחבת. בארוחות, סבתא כל הזמן רצתה שכולם יאכלו הרבה. כל ארוחה אמרה לי "נו, תאכלי עוד", לא משנה כמה פעמים אמרתי שאני לא רעבה. סבתא אהבה לבשל אוכל רומני, ולימדה אותי לפני כמה שנים להכין ממליגה. מאז שנפטרה אני משתדלת להכין ממליגה כל סוף שבוע.

תמונה משפחתית: אבי עם הוריו – ואני התינוקת, בזרועותיה של סבתא רודיקה ז"ל וסבא וילי ז"ל

אני ושאר בני המשפחה זכינו להיות במחיצת סבתא הרבה מאוד שנים, עד שנפטרה בשנתה ה-91. סבתא מתה בשיבה טובה ומוקפת בחום ואהבה מאחותה, נכדיה, ילדיה ובנות זוגם.

 סבתא נפטרה בתאריך 19.9.2022 – יהי זיכרה מבורך לעד!

על הקבר שלה נחרט משפט ממצה – "מרפאת לב ונפש", שמתמצת את מהותה כאדם.

הזוית האישית

הנכדה מיכל פרידמן: העבודה נעשתה בשיתוף עם אבי, מכיוון שסבתא שלי נפטרה לפני ארבעה חודשים, ולכן היה לנו מאוד חשוב ועוצמתי להנציח את תמצית סיפור חייה. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא והיום אני מרגישה שאני מכירה אותה הרבה יותר לעומק. חוויה זו תישאר איתי כל חיי. הפגישות המשותפות שלי עם אבי היו מיוחדות ומרגשות עבור שנינו. הסתכלנו על תמונות והעלנו זיכרונות מסבתא. אנחנו שמחים שהייתה לנו הזכות להשתתף יחד בתכנית הקשר הרב דורי ולהנציח את זיכרה של סבתא רודיקה ז"ל.