מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

אני רחל נולדתי בשנת 1939בעירק. שם הורי בלהה וצדוק עזריה.

עיקר סיפורי מתחיל עם עליה שלי לארץ ישראל בגיל 9 וחצי.

גרנו במחנה ו' המיועד לעולים. הבית שלנו היה אוהל. לכל אוהל היה סימן בגלל שכל האוהלים היו בצבע שחור, אבי שם מטפחת כדי לזהות את אוהלנו.

היה בית ילדים למטה, אבל עדיין לא היינו שם אלא אצל ההורים.

המקרה שאני הולכת לספר עליו חרוט היטב בזיכרון שלי.

באחד הימים הגיעה למחנה ו' משאית וממנה ירדו בעל ואשה אשר דיוקן פניהם זכור לי היטב.

הם דיברו אם אמא שלי, אמא שלי לא הבינה כלום כי הבעל והאישה דיברו בשפה הגרמנית.

כשבני הזוג הבינו שאמא שלי לא מבינה את השפה הגרמנית, בני הזוג החליטו לדבר אתה בשפת הסימנים.

הבעל הוריד מהמשאית שלהם מזוודה קטנה שקראו לה באותם ימים צ'ימידן שהייתה מלאה בהמון המון המון … כסף.

האישה הביאה את הצ'ימידן לאמא שלי, ואמא שלי לא מבינה למה נותנים לה את הצ'ימידן.

האישה אחזה אותי בזרוע ולקחה אותי כאילו הם קנו אותי, בסוף התברר לי שבני הזוג הם עולים מגרמניה ללא ילדים, והם רצו לגדל / לאמץ ילדים.

נכנסתי למשאית ופתאום אני רואה ילד תימני קטן וצעיר ממני שישן על הרצפה ואני לא ידעתי מאיפה הוא בא, אך העליתי השערה בקרבי, שגם את הילד הזה בני הזוג רצו לגדל / לאמץ אותו כי אולי הם רצו גם בן זכר ולא רק בת נקבה למשפחתם המאומצת.

עד היום אני זוכרת את הדרך שהמשאית עברה ממחנה ו' עד למחנה האוהלים שזה היה בסוף אזור המעברות. לאחר נסיעה קצרה עצרו בני הזוג את המשאית ליד קיוסק – בית קפה למנוחה קלה, ואני אשר נמצאת במשאית רואה את כל המתרחש.

ראיתי איך הם נכנסים למקום והחלטתי ברגע לברוח מהמשאית לפני שהם ירגישו בהיעלמותי. לרגליי היו כפכפים, וכשירדתי מהמשאית חלצתי את הכפכפים כדי לרוץ יותר מהר, רצתי עד לאוהל שלנו באותו המסלול שנסעה המשאית עד שנעצרה בקיוסק וזה היה מרחק רב – רצתי לפחות 20 דקות כשאני בודקת כל רגע אם מישהו רודף אחרי אך כנראה שהם עדיין לא הבחינו בהעלמי.

החלטתי להסתתר בבית המרחץ של המחנה כדי שלא ימצאו אותי. בית המרחץ היה מיועד לאנשים שהגיעו לשם כדי להתקלח, ולשטוף כלים. התחבאתי שם עד שהחשיך, וכשנכנס לשם אדם הייתי עושה עצמי כמתקלחת בבית המרחץ.

כשחזרו בני הזוג למשאית הבחינו כי נעלמתי מהמשאית והחלו במסע חיפושים, רק בלילה על פי מה שאמא שלי סיפרה לי הגיעו בני הזוג לאוהל שלנו וחיפשו אם הגעתי חזרה לאוהל ואני כאמור הסתתרתי בבית המרחץ אך אמא שלי לא ידעה זאת. הם מצאו את אמא שלי בוכה על שחטפו לה את ביתה, הם דיברו אתה בגרמנית ואמא שלי ממררת בבכי בכורדית ואין ביניהם שום הבנה.

בשלב מסוים הם קלטו את הצ'ימידן שהשאירו באוהל של הוריי ולקחו אותו חזרה. אמא שלי בכתה משום שלא ידעה היכן אני. אני עד אז הייתי בת יחידה משום שאחים שלי נפטרו בחוץ לארץ ונותרתי יחידה מה שהקשה על אמא שלי לקבל את הבשורה.

בערב, כשירד החושך לגמרי חזרתי לאוהל שלנו ע"י שזיהיתי את הסימן שהיה תלוי על האוהל. כשנכנסתי לאוהל (וזה היה כאמור לאחר שבני הזוג הלכו מהאוהל שלנו) אימי ראתה אותי ומרוב התרגשות היא קפצה עליי ובכתה ללא הרף.

היא ראתה את רגליי הפצועות מהריצה ללא כפכפים ושטפה אותם ומרחה את רגליי בשמן מרפא שהיה לה, לאחר שספרתי לאימי כל מה שעבר עליי החל מהרגע שהעמיסו אותי למשאית ועד לרגע שברחתי כל עוד נפשי בי והיא ספרה לי על הביקור הנוסף של בני הזוג באוהל שלנו ואיך לקחו את הצ'ימידן בחזרה הבנו אני ואימי שכל זה היה ניסיון לחטוף אותי בעד תשלום שרצו לתת לאימי והוא היה מונח בצי'מידן. בני הזוג לא חזרו אלינו מאז ואנחנו חזרנו לשגרת חיינו עד כמה שאפשר.

כעבור שנתיים ימים נסענו אני ואבי לערוך קניות בשוק של נתניה. בזמן זה עדיין לא מכרו בסופרים עופות והיינו צריכים לקנות עוף טרי ולשוחטו אצל הרב שלנו ששמו הוא רבי אליהו ואחר-כך להכשירו כדי שיהיה מיועד לאכילה. כשהגענו לשוק לחנות העופות אני פתאום מזהה כי מוכרת החנות היא לא אחרת מאם החוטפת שלי מלפני שנתיים. עמדתי בצד רועדת כולי ולא יכולה לזוז ואמרתי לאבי בשפה הכורדית כי אני מזהה את המוכרת ואני רוצה ללכת מכאן. אבא שלי אמר לי להיות בשקט ולצאת משם. יצאתי בשקט והסתתרתי עד שאבא שלי הגיע אליי והבטיח לי שאנחנו לא נחזור לשם שוב.

בבית העולים (זה היה כמו חדר אוכל/ מקום מפגש לאנשי מחנה ו') חילקו אוכל אך אנחנו לא אכלנו שם משום שאימי הייתה מבשלת לנו. זכורה לי החלה עם השוקולד שהיו מחלקים לנו פעם בשבוע, על התענוג הזה אני לא וויתרתי אף פעם.

אחר כך העבירו אותנו לצריפים בכפר יונה ושם גרנו כל המשפחה. אבא שלי קיבל עבודה במפעל למילוי מזרונים שהיה ממוקם בכפר יונה, שם נפצע ונחתכו לו שתי אצבעות.

אני יצאתי לשוק העבודה כבר בגיל 13 והייתי כעוזרת משפחה. בשלב מאוחר יותר אבא שלי קבל עבודה ב"מקורות" וחזר פעם בשבוע הביתה.