מאגר סיפורי מורשת

שמי  אהובה צברי (מזרחי), נולדתי בירושלים ואני סבתא לעמית החמודה. הוריי, אברהם ווידה מזרחי ז"ל, הם ילידי ירושלים כמו סבי וסבתי (שאול ושמחה) ז"ל לבית משפחת סבג. אני דור שביעי בארץ, שמוצאם מסוריה, מהעיר חלב.

בתקופת הבריטים וגם לאחריה, לסבי וסבתי הייתה מאפיית פיתות קטנה שסיפקה פיתות לשוק מחנה יהודה. לפני מלחמת השחרור, בשנת 1948, הוריי גרו בכפר סילוואן (כפר השילוח כיום), אך נאלצו לעזוב את ביתם לאחר המלחמה, מאחר ובמלחמת השחרור הירדנים כבשו את מזרח ירושלים והכפר היה בשליטת הירדנים. היהודים נאלצו לעזוב את המקום ועברו לצד המערבי של ירושלים וגרו בשכונת נחלת ציון. כיוון שעבדו במאפייה, בזמן מלחמת השחרור ירושלים הייתה נצורה ולא היה אוכל לאנשים, והקמח מהמאפייה הציל אותם. אני זוכרת, שכשהייתי קטנה, בזמן המלחמה היינו במקלט ומתחת למזרון שלי החביאו שק קמח ממנו היו לוקחים קמח להכנת פיתות לאנשים במקלט. בזמן שלטון הבריטים אבי היה חבר בארגון האצ"ל שמרדו בבריטים עד ליציאתם מהארץ. הרבה אבי לא סיפר על הפעולות שעשו, כמו למשל פיצוץ מלון דוד המלך בירושלים, מאסר חברי האצ"ל בכלא עכו והענויים שעברו בכלא, הפריצה והבריחה מהכלא. סימני העינוי נראו על אבי שאצבעות הידיים והרגליים שלו היו שבורות עקב פציעתן. לאחר המלחמה אבי היה חבר במשמר העם.

בזמן המלחמה  שהינו במקלט ציבורי של השכונה כך שהיינו יחד עם השכנים. אוכל, כידוע, לא היה בנמצא ונאלצו לצאת לשדות  בזמן ההפוגה על מנת ללקט מיני עלים וזרדים  להבערת אש לבישול ולחימום. זכור לי מאכל מיוחד שאמי בישלה מעלי חובזה שהייתה ממלאת אותם באורז כמו עלי גפן היום. הבישול היה מחוץ למקלט, על גבי מדורה קטנה וגם את הלחם אפינו בחוץ. מים היו מביאים מ"שייח באדר" כיום גבעת רם, גן סאקר. היו שואבים מהבאר מים וחוזרים למקלט. באחת הפעמים התלוותי לאמי ובחזרה טס מעלינו מטוס אויב. השתטחנו על האדמה וכמובן שהמים נשפכו מהפח.

לאחר המלחמה הורי עברו לשכונת "שבת צדק" ליד רחוב אגריפס, שם עברה ילדותי. היות ואני בת יחידה, רשמו אותי ל"גן אשכולי" ברחביה וכל יום אימא לקחה אותי לגן והחזירה. עברה עלי ילדות מפנקת, לא חסר לי דבר, הבית היה בנוי מחדר אחד מטבחון ושירותים בתוך הבית. היה בור קטן (כך היה לכל הבתים בשכונה) לאגירת מי גשמים לשימוש ביתי. מקרר כמובן לא היה בכל בית, אז בנו ארגז עם דפנות רשת ומדפים והיו מאחסנים את המצרכים בו, לשמירה מפני חרקים. הוא היה תלוי על התקרה עם חבל להעלאה והורדה עד בוא מקרר הקרח. המים נוצלו בצורה מירבית:  תחילה מתרחצים בגיגית ולאחר מכן מכבסים באותם המים ולבסוף שוטפים את הרצפה.

קצת נוסטלגיה לגבי ימי העצמאות בירושלים: בערב יום העצמאות היינו נפגשים ברחוב יפו ומכל המרפסות היו בוקעים שירים ישראליים, רקדנו ושרנו עד שעות מאוחרות ואז היינו הולכים להדליק מדורה עם תפוחי אדמה עד אור הבוקר. הזמנים עברו וחלפו, סיימתי את "בית ספר רוחמה" עם רוב בנות השכונה. חלקן למדו בית ספר "אליאנס". המשכנו לתיכון ואז התגייסתי לצבא, לי כבת יחידה לא הרשו להתגייס אך בכל זאת התגייסתי ואני ממש לא הצטערתי, זה עשה לי רק טוב.

בלילות החורף הקשים בירושלים, במהלכם כמעט כל חורף ירד שלג והלילות היו ארוכים, היו מתקבצים אצלנו בבית הקטן חברות ושכנים ואבי היה יודע לספר סיפורים בעיקר מתוך הספר מ"אגדות אלף לילה ולילה", הספר המקורי בערבית (אבי ידע לקרוא ערבית). היינו יושבים מסביב לתנור, קולים לחם ערמונים והוא היה מספר לתוך הלילה וברגע הכי מותח הוא היה מפסיק ואומר: "המשך יבוא מחר".. כמה שכנועים שימשיך לא עזרו וכך כמעט כל ערב זה היה הבילוי שלנו.

התגייסתי בשנת 1961 ולאחר הצבא התחתנתי מיד, לא כך תכננתי אבל יצא טוב. לבעל שלי קוראים אפרים, הוא ממוצא תימני, יליד ירושלים. הוריו עלו מתימן בשנת תרפ"ט (1929), שנת הפרעות הגדולות בחברון. הם עלו באונייה שהגיעה ליפו ועברו ישר לירושלים.

לי ולבעלי נולדו שישה ילדים מקסימים אחד אחד, יש לנו עשרה נכדים, יפים, חכמים ונהדרים. לאחרונה זכינו לראות שתי נינת חמודות ומשגעות.

שיזכו כל אחד ואחת מהם לחיות באושר ובעושר רוחני כל חייהם.

תמונות החתונה

תמונות משפחתיות

הזוית האישית

עמית: נהניתי לתעד את סבתא. שתחיה הרבה זמן.

אהובה: הייתי מאוד שמחה להראות לעמית עוד מקומות מילדותי שעוד לא ראתה. שתחווה את ההווי שלנו שם. שתצליח בלימודים, שיהיה לה אושר ובריאות ושתשיג את כל מה שהיא רוצה.