מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי זרה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת זו תיעדתי את סיפורה של סבתא שלי, ציפורה דולן.

כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה ואחרי שהוריה של סבתי חזרו מרוסיה, בשנת 1948 נולדה בעיר דז'רז'ונייב  שבפולין סבתי, ציפורה לבית משפחת רוזנשר. כמה שבועות אחרי הלידה, לאחר שסבתא לא הפסיקה לבכות והתברר שלאימא שלה אין חלב להאכיל את סבתא, הזמינו הוריה בחורה צעירה, שתינוקה נמסר לאימוץ, כדי שתניק אותה ותטפל בה. לבחורה הצעירה קראו מרישה. מרישה גרה בחדר אחד עם סבתי התינוקת וסבתי התאהבה בה והייתה קשורה אליה יותר מאשר אל הוריה.

 העלייה לישראל

כשמלאו לסבתי שנתיים ולאחר שהוריה הצליחו להשיג אישור יציאה מפולין הם ארזו את כל חפציהם כדי לעלות ארצה.

לתחנת הרכבת הגיעה גם מרישה כשסבתא שלי על זרועותיה, אבל כשהרכבת עמדה לצאת לא הסכימה סבתא להיפרד ממרישה ואחזה בה בחזקה. בלית ברירה עלתה גם מרישה לרכבת ונסעה עם המשפחה עד ורשה. בתחנת הרכבת של וורשה שוב נאחזה סבתי בגופה של מריה ולא הייתה מוכנה להיפרד. כשנשמעה צפירת הרכבת שעומדת לצאת מהתחנה, בלית ברירה, תפס האבא בסבתי ואחז בה ואמר למרישה להתרחק.

סבתי צרחה ובכתה בקולי קולות – "מרישה, מרישה, אני רוצה את מרישה", אבל מרישה נעלמה בין האנשים הרבים שהצטופפו על הרציף. גם ברכבת סבתי לא הפסיקה לבכות ולקרוא "מרישה, מרישה".

בתמונה: סבתא שלי בעגלת תינוק בגיל שנתיים, ולצידה אחותה הגדולה (זהבה) ומרישה

כלום לא עזר. לא ממתקים ולא הבטחות שקריות. סבתי בכתה וצעקה כל הדרך מוורשה לוונציה ואחר כך באונייה, מוונציה לישראל: "מרישה מרישה".

כשהגיעו לבסוף לנמל חיפה בערה סבתא שלי מחום גבוה ובאמבולנס מיוחד שהגיע לנמל היא נלקחה עם אמה לבית החולים כרמל בחיפה. בבית החולים התברר שיש לה דלקת חמורה בבלוטות הלימפה בצוואר והיא הובהלה לחדר הניתוח.

זו הייתה חוויה קשה וטראומטית שמוכיחה שמצוקה נפשית פוגעת לא רק בנפש אל גם בבריאות הגוף.

הזוית האישית

נעמי זרה: לי ולסבתי היה מאוד כיף לעשות את העבודה, נהננו מאוד!