מאגר סיפורי מורשת

אני איציק יוגב סבא של איתמר יחזקאלי ושל עוד נכדים ונכדות.

נולדתי ב1954 בחיפה בן ללאה ויעקב יגודוביץ'.

גרתי בקרית אתא, שם גם למדתי בבית ספר יסודי "לוחמי הגיטאות" מכיתה א' – ח' (אז לא היתה חטיבת ביניים).

בתקופה זו אהבתי לשחק במשחקי מלחמה בחצר ביתנו, נסעתי הרבה על אופניים, כמעט כל יום החלפתי ספר בספרייה, אהבתי לשמוע תסכיתים ברדיו. טלוויזיה הגיעה לביתנו רק כשהייתי בכיתה ח' וגם אז היה רק ערוץ ישראלי אחד.

כשהייתי בן שלוש עשרה, פרצה מלחמת ששת הימים, שגרמה לי להתעניין, ולהתאהב בחיל האוויר הישראלי. מאז התחלתי לקרוא כל דבר אפשרי על חיל האוויר הישראלי, ולבנות דגמי מטוסים. בתקופה זו גם התחלתי להתעניין בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.

בגיל ארבע עשרה, רכשתי את המצלמה הראשונה שלי (אחרי שעבדתי קיץ שלם לממן זאת),ומאז ועד היום אני עוסק בצילום בצורה אינטנסיבית. בגיל חמש עשרה, התחלתי לצלם, ובגיל ארבעים עברתי קורס צלילה. מאז התרחב תחביב הצילום גם אל מתחת למים.

את לימודי התיכון עשיתי בחיפה בבית ספר בסמ"ת (בית ספר מקצועי לטכנאים והנדסאים ליד הטכניון). את לימודיי המשכתי ברצף עד כיתה י"ד, וקיבלתי תואר הנדסאי מכונות עוד לפני הגיוס. התגייסתי לשירות בטכני בחיל האוויר, שם שירתתי כמריץ מנועי סילון.

לאחר השירות הצבאי, עבדתי שלוש וחצי שנים בתעשייה הפרטית, ומאוחר יותר עברתי לעבוד ברפא"ל. פרשתי לאחרונה לאחר ארבעים שנות עבודה מרתקות.

את אישתי שוש הכרתי בגיל חמש עשרה ובגיל עשרים ואחת התחתנו, כשאני עדיין בשירות סדיר. נולדו לנו שלושה ילדים: שרון הבכורה טל (אמא של איתמר) וארנון הצעיר. נכון להיום יש לנו שישה נכדים (לא סיימנו) כולם גרים במרחק נסיעה יחסית קצר, ואנו מבלים יחד זמן רב עם הילדים והנכדים

החפץ של סבא

הקדמה: סבי איציק יוגב (יגודוביץ') עוסק בצילום מזה הרבה שנים, בגיל ארבע עשרה קנה את המצלמה הראשונה שלו, ומאז מצלם כמעט ללא הפסקה. וכך סבי מספר: "לפני כחודש עם פרישתי לפנסיה עשיתי סדר במדפי הספרים הרבים שלי, ונתקלתי בספר, ובתוך הספר מכתב הקדשה, ממורה שאני בקשר איתו עד היום ושמו יורם כהנוב. מבחינתי זאת סגירת מעגל מרגשת מאד. אמנם עסקתי בצילום כשניתנה לי מתנה זו, אבל לא ידעתי אז שאכנס כל כך עמוק וברצינות לצילום"

המכתב מצורף לספר שסבי קיבל כפרס על הישגיו בבית הספר להנדסאים, בוסמ"ת בחיפה ב 30.4.1974 המכתב ניתן לסבא, אבל נשכח ונעלם בין המדפים עד לימים אלה.

נוסח המכתב: הסכום הרשום (בוודאי תסכים) בקושי מספיק לפיסטוקים ואם יש שחושבים שממון – זה המון הנה אני גם אתה מזמן, גם עתה תמימים (אולי בדרך) אך בדעה וודאי שלאגור רק כסף – לא כדאי יש יופי ואופי ואמיתות כנות ועכשיו – גם זיכרונות

אבל אבוד אם כך או כך מה שניתן – ניתן, מה שנלקח – נלקח רק מקווה שהעיקר – נזכור והתפל – נשכח שלך, יורם כהנוב סיום תשל"ד 30.4.74

המכתב הוא עירוב של אישי ורשמי – המכתב ניתן לרגל אירוע רשמי (קבלת פרס) ועל נייר רשמי, של בית הספר, אבל נוסח המכתב הוא אישי ומכוון לסבא שלי. לפי תוכן המכתב, אפשר להבין כי למרות שמדובר במורה ותלמיד, נוצר קשר מיוחד ביניהם כבר בבית הספר, ואכן קשר זה בא על ידי ביטוי בחברות שלהם מאז ועד היום. המכתב נכתב כחצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים שהייתה מלחמה קשה וטראומטית לעם ישראל וניתן להבחין מבין השורות במכתב כי סולם הערכים שלנו השתנה, שלאגור רק כסף לא כדאי, יש יופי ואופי ואמיתות כנות ועכשיו גם זיכרונות. צד אחד של הדף עליו כתוב המכתב הוא נייר רשמי מבית הספר ובצד השני נכתב בכתב ידו של המורה ועם חתימתו.

לסיכום בנימה אישית מסבא: "הספר הוא עבודות של שמונה צלמים בינלאומיים שתעדו קונפליקטים ואסונות ברחבי העולם, ממלחמות ואסונות טבע, ועד תרבויות ומדינות נידחות. רוב הההספר הוא צילומים בשחור לבן, וערכו האמנותי דוקומנטרי לא דהה עם השנים"

כריכת הספר

המכתב

הזווית האישית

איתמר: למדתי הרבה על פועלו של סבא, ואיך הוא הפך להיות צלם. גם סבא נהנה מההשתתפות בתוכנית הקשר הרב דורי ומההזדמנות לספר את סיפורו.