מאגר סיפורי מורשת

הדמות שבחרתי לספר עליה היא דורה טאו-שרייבמן, דודתה של אמי, אחות של סבי מרק שרייבמן.

דורה היא דמות מאוד משמעותית ומיוחדת בחיי משפחתי. דורה היא ניצולת שואה, אשר הקדישה והקריבה את כל חייה למען טיפול במשפחתה. דורה נישאה לאברהם טאו ז"ל,  ניצול שואה גם הוא. הם בעצמם לא הביאו ילדים לעולם, אך דורה טיפלה באחים שלה, בילדיהם ובנכדיהם הכוללים אותי ואת אחיי, ודאגה לנו במשך כל חיינו. היא כמו סבתא בשבילנו ואנחנו כמו הנכדים שלה.

לפני חמש שנים ביום השואה 2016, דורה הסכימה בגבורה רבה, לשתף ולחלוק את סיפורה הקשה, אותו סיפרה בפעם הראשונה. היא הוזמנה לכיתה של אחותי הקטנה בבית הספר ויצמן- בנהריה, שם חלקה את עדותה על חייה, וחיי משפחתה, בתקופת השואה, מול ילדי הכיתה ומול המצלמה.

משפחת שרייבמן הגרעינית כוללת: את סבא שלי-מרק, דורה, אח של סבא-ולדימיר, אמא של סבא- ברנה, אבא של סבא-סרול

כשדורה הייתה ילדה קטנה היא ומשפחתה  המורחבת התגוררו באוקראינה בעיר  סטרוקונסטנטינוב.

אוקראינה גובלת עם פולין ובאותה תקופה הגרמנים פלשו לפולין. חלק מיהודי פולין, הצליחו לברוח ולהימלט מידי הגרמנים, וברחו לאוקראינה. יהודי פולין הזהירו את יהודי אוקראינה מהזוועות שהגרמנים מבצעים כלפי היהודים. חלק מיהודי אוקראינה האמינו לדבריהם, אבל היו כאלה שלא, הם לא העלו על דעתם שבני אדם מסוגלים לנהוג אחד כלפי השני בצורה כזאת וברוע כזה.

      משפחת שניידר לפני השואה. (רובם לא שרדו) משפחתה של סבתא רבא שלי ברנה

למזלם של המשפחה של דורה, אביהם (סבא רבא שלי , ישראל-סרול שריייבמן) האמין ליהודים שברחו מפולין. הוא כינס את כל המשפחה המורחבת, שכללה גם את כל האחים, הנשים והילדים שלהם. הוא סיפר להם ששמע שהיהודים בפולין עוברים תלאות וזוועות, ולכן הם צריכים לברוח באופן מיידי. מכיוון שהגברים שבמשפחה היו חייבים להישאר, כדי לעזור בלוחמה הצבאית, ישראל- הסבא רבא שלי, העלה את דורה עם אמא שלה, סבתה ואחייה לרכבת מסע לסיביר. שאר האחים של הוריה לא האמינו לו, וגם לא האמינו שיאונה להם כל רע ולא שמעו בקולו. בסופו של דבר הם מצאו את מותם.

דורה סיפרה על המסע הקשה שנמשך חודשים ארוכים ברכבת, בקרונות שנועדו להעברת בעלי חיים. הרכבת הייתה ללא חלונות, או מקומות ישיבה. לרכבת הועמסו המוני אנשים שעמדו לאורך כל הנסיעה. לעיתים רחוקות הייתה הרכבת עוצרת, כדי לתת לאנשים אפשרות לצאת, לאכול, לשתות ולהתפנות, אבל אז הם נאלצו להתמודד עם דוחק, צפיפות, סכנה שהילדים ילכו לאיבוד בין ההמונים, וכן הפצצות מהאוויר על ידי הצבא הגרמני. דורה סיפרה כי יום אחד, גם אחיה הגדול זיכרונו לברכה יצא החוצה בעצירה אחת, כדי להתפנות, אבל העצירה הייתה כל כך קצרה, הוא כמעט ולא הספיק לעלות על הרכבת בזמן. דורה שיתפה ואמרה שהיא זוכרת את הצרחות, והבכי הנורא של אמה שקוראת לבנה. אחיה הצליח לבסוף לתפוס באחד הקרונות מהר ולעלות אל הרכבת ולחזור לקרון של המשפחה.

                                            סבא שלי- מרק שרייבמן, חייל בצבא האדום

גם בסיביר הקרה התנאים היו מאוד קשים. כל המשפחה חיה בחדר אחד קטן, בקור עז. הם היו צריכים להתמודד עם הרעב הנורא, ולהרוויח מעט כסף כדי לקנות מזון. כולם היו שותפים למאמץ, גם הילדים הקטנים הלכו לעבוד במפעלים, שהכינו חלקים לציוד מלחמה (חלק מהילדים הקטנים עמדו על ארגזים כדי להגיע לגובה המתאים, בשביל לתפעל את המכונות) או שתפרו בגדים לחיילים. בתמורה לעבודתם הם קיבלו מעט אוכל. דורה סיפרה איך כל משפחתה נאלצה לחלוק בפרוסת לחם בגודל של חבילת 100 גרם חמאה. הם גם ניסו לגדל צמחים למאכל בבית בעציצים. ככה העבירו בסיביר מספר שנים.זאת הייתה ילדותה של ילדה קטנה יהודייה בזמן מלחמת העולם השנייה.

לאחר סיום המלחמה , דורה ומשפחתה חזרו לעיר הולדתם, שם פגשו את אביהם שחזר מהצבא, וגילו כי בני המשפחה שנשארו מאחור, נספו ונרצחו ב-1942 ונקברו בקבר אחים עם עוד 5,200 יהודים. מספרים כי היהודים נאלצו לחפור את הקבר של עצמם. כשסיימו לחפור הגרמנים ירו להם בגב והם נפלו אל תוך הקבר שחפרו בעצמם.

          דורה בקבר אביה באוקראינה לפני עלייתה לארץ, הכיתוב על הקבר בעברית

הזווית האישית

נעמי: היה לי מאוד קשה לעשות עבודה על הנושא הזה, לשמוע על הזוועות שהמשפחה שלי והעם שלי עברו, וכל זאת רק מעצם היותם יהודים, בדיוק כמוני. מצד שני הרגשתי חשיבות רבה בכתיבת העבודה, כדי להכיר טוב יותר, לדעת מה קרה, כדי לזכור ולא לשכוח. היה לי חשוב מאוד לנצל את ההזדמנות שדורה עדיין בחיים. השיחה היתה מאוד קשה לה מבחינה רגשית, ולמרות זאת הרגשתי שדורה הייתה מוכנה להיפתח, לספר, ולשתף בסיפור שהיה לה קשה לדבר עליו, במשך המון שנים.