מאגר סיפורי מורשת

שמי רונית גבאי (השם שלי לפני שעליתי לארץ היה רמונד), נולדתי בעיר פז שבמרוקו ב- 12 לדצמבר בשנת 1948. לאבי קוראים יוסף ולאמי קוראים גרסייה (הפירוש בספרדית הוא חן). אני התשיעית מבין האחים שלי, אחריי נולד האח העשירי והאחרון ושמו יצחק. לכל אחיי הבנים יש שמות תנ"כיים. אבי היה צורף ויהלומן, ואימא שלי עבדה בעבודות הבית, הייתי עוזרת לה הרבה בעבודות הניקיון.

ילדות

בתור ילדה למדתי בבית ספר צרפתי במרוקו בו למדנו הכל בשפה הצרפתית ובביתנו דיברנו לרוב ערבית וגם צרפתית. גרנו בשכונה של יהודים ואת הבית שלנו אבא שלי בנה. הייתה לי ילדות מעניינת ואני מאוד אוהבת להיזכר בה. החג שהיה אהוב עליי בילדות היה חג פסח. אהבתי אותו מאוד כיוון שבפסח כל בנות הדודות שלי ואני היינו עושות "חלותה"- כל אחת הייתה מביאה אוכל מוכן מהבית בסיר קטן והיינו עושות פיקניק קטן יחד. היינו צוחקות, מדברות, שרות וזה זכור לי כחוויה מאוד טובה מילדותי.

הדבר האהוב עליי בתור ילדה היה בובות. כבר בתור ילדה קטנה ידעתי לתפור והייתי תופרת לעצמי בובות מסמרטוטים, הייתי תופרת להן שמלות וגם נותנת להן שמות.

התאונה

סיפור שחרוט לי בלב מילדותי ולא אשכח אותו לעולם הוא סיפור התאונה. כשהייתי בת חמש עשרה נסעתי עם אחי, אישתו, אחותה, הבת של אחי (היא הייתה רק בת 5) להילולה בקברי צדיקים. אני זוכרת שהיה יום חם מהרגיל. בדרך חזור, פתאום משום מקום יצא שוטר ממכוניתו שרצה לבדוק האם יש לנו רישיונות. אח שלי עצר את המכונית בחדות כדי לא לפגוע בשוטר שהופיע באמצע הכביש, ומהעצירה החדה האוטו התגלגל במורד ההר, נפל לתהום ועלה באש. לאחר מכן באו כוחות חילוץ לחלץ אותנו מהמכונית ולפנות אותנו לבית חולים. אני היחידה ששרדה את התאונה, אך ההחלמה הייתה מאוד קשה. הייתה לי כוויה גדולה ברגל והיה לי דימום מוחי. הייתי בקומה מספר חודשים ואיבדתי את הזיכרון למשך שנה. רק לאחר שנה הזיכרון החל לחזור אלי. עד עכשיו יש לי חורים בזיכרון שלא הצלחתי למלא. אחרי התאונה הרבה אנשים באו לבקש ממני שאברך אותם כיוון שניצלתי מתאונה וקרה לי נס גדול. למרות המאורע הקשה תמיד נשארתי חיובית ונלחמתי כדי להחלים מהפציעה הקשה.

סיפור העלייה

עליתי לארץ כשהייתי בת 16 עם משפחתי. לאחר התאונה, אבי חלה מאוד מהצער שנפל עליו בעקבות מות בנו (אח שלי) ואימא שלי האמינה במשפט "משנה מקום משנה מזל", לכן עלינו לארץ ישראל. הסיבה השנייה שגרמה לעלייתנו ארצה, היא שאחי הגדול גר בארץ ורצינו לעבור לגור קרוב אליו. בנוסף לכך מאוד רצינו לגור בארץ הקודש. ממרוקו שטנו באנייה למרסיי שבצרפת. במרסיי נשארנו חודשיים. ממרסיי עלינו לארץ באונייה אשר איתה שטנו לנמל חיפה.

הסיפור שאני הכי זוכרת מהעלייה שלי לארץ הוא שבחיפה אח שלי (אשר גר בארץ) קיבל אותנו כאשר ירדנו מהאונייה. כשאח שלי עלה לארץ הייתי מאוד קטנה לכן לא היה לי שום זיכרון ממנו. הרגשתי כאילו אני פוגשת אותו בפעם הראשונה. מהרגע הראשון שראיתי אותו אהבתי אותו מבלי להכיר אותו כלל. אחרי שהכרנו, היחסים בינינו היו יחסים מאוד טובים, אני ממש הערצתי אותו. אני זוכרת שבכל פעם שהוא בא לבקר אותנו היו לי פרפרים בבטן מהשמחה וההתרגשות.

בארץ, אח שלי סידר שנגור בירושלים. הייתי חודשיים באולפן ולאחר מכן הלכתי לקיבוץ סעד בנגב, שם למדתי עברית ועבדתי בכל מיני עבודות (בבית תינוקות, בגיהוץ, בניקיונות ועוד). אחרי שישה חודשים בקיבוץ הציעו לי להפוך לחברת קיבוץ. בגלל שמאוד אהבתי את הקיבוץ הסכמתי מיד ונשארתי שם שנה. אך אחרי שנה המצב הבריאותי של אבי התדרדר וחזרתי לירושלים כדי לעזור לטפל בו.

המשך החיים

בגיל 19 הלכתי ללמוד קוסמטיקה. אחרי שנה, תוך כדי הלימודים, התחלתי לעבוד כדיילת יופי, עבדתי בתמרוקיות וכל יום נסעתי לעבוד בעיר אחרת ובחנות אחרת. אחרי כמה שנים התחלתי לאפר דוגמניות ואפילו מידי פעם אני בעצמי הייתי מדגמנת.

אני בגיל 19

את ג׳קי, שהיה בעלי, הכרתי לפני שהלכתי לקיבוץ, אבל לא נוצר בינינו שום קשר. אחרי כמה שנים פגשתי אותו שוב במקרה והחל להיווצר בינינו קשר. כשהייתי בת עשרים התחתנו. לא היה לנו הרבה כסף באותה תקופה, ולכן השאלתי מגיסתי שמלה ואת ההינומה הכנתי לבדי. התחתנו ברבנות, ואחרי ארבע שנים של נישואים הבאתי לעולם את בתי הראשונה, אתי.

ג׳קי עבד במשרד החוץ, כחלק מהעבודה שלו הוא היה נשלח למדינות אחרות כדי לייצג את ישראל. כשאתי הייתה בת שנה טסנו לשליחות בארצות הברית. אחרי שלוש שנים בארצות הברית טסנו לנפאל, אחרי נפאל טסנו לכמה שנים בתאילנד ואז חזרנו לארץ. כשחזרנו, בתי אתי עלתה לכיתה א׳ בארץ בלי שהיא יודעת עברית. אחרי כמה שנים בארץ נכנסתי להריון והבאתי לעולם את בתי השנייה, דנה. כשדנה הייתה בת כמה חודשים נסענו לשליחות במצרים. אחרי כמה שנים במצרים נסענו לשליחות בבלגיה ואז חזרנו לגור בארץ.

בשורה העליונה מימין לשמאל: אני על סירה בנילוס במצרים, אני עם בתי אתי בתאילנד/ בשורה התחתונה מימין לשמאל: תמונה נוספת שלי במצרים, אני בנפאל

לג׳קי היו עוד כמה שליחויות קצרות שהוא נסע אליהן לבד וכמובן שביקרנו בעוד מדינות, אך בלי לגור בהן. אחרי כמה שנים שגרנו בארץ אני וג'קי התגרשנו. תמיד עבדתי קשה, אבל כאשר התגרשתי הבנתי שאני חייבת לפרנס את עצמי ואת משפחתי לבד ועבדתי קשה מאוד, אפילו יותר מבעבר. הייתי הולכת לאפר כלות ודוגמניות ולאט לאט שמי עבר מפה לאוזן והתחלתי לקבל עוד ועוד הצעות ובקשות לעבודה.

בגיל שישים וחמש חליתי במחלה הנקראת וסקוליטיס אנקה, זאת מחלה אוטואימונית. גיליתי על המחלה בכך שהתעלפתי מספר פעמים והיו לי כאבים קשים באזניים. יום אחד קמתי בבוקר וראיתי שהפנים שלי התנפחו. הלכתי ל"טרם" והרופאה אמרה שהכל בסדר. הבת שלי אתי הרגישה עדיין שמשהו לא בסדר והחליטה לקחת אותי לבית חולים. בבית החולים לקח המון זמן (מספר חודשים) עד שהצליחו להבין מה הבעיה שלי, כיוון שזו מחלה נדירה מאוד. למזלי הצליחו לאבחן את המחלה שלי בזמן.

כיום

כיום אני עדיין חולה בוסקוליטיס אנקה, אך יודעים איך לטפל בי. כל חצי שנה אני הולכת לעשות טיפול שמרדים את המחלה. אני עדיין גרה בירושלים ויש לי שלושה נכדים מהבת שלי אתי. לנכדתי הגדולה קוראים אופק, לנכד האמצעי איתמר ולנכדתי הקטנה אביב.

אני כיום

הזוית האישית

אופק: רונית היא סבתא שלי מצד אימא, היא גרה מאוד קרוב אליי ואנחנו נוהגות להיפגש הרבה. במפגשים שלנו למטרת כתיבת הסיפור גיליתי דברים חדשים על סבתא שלי שלא ידעתי קודם וגם שמעתי סיפורים שאני כבר מכירה אך התגלו לי פרטים נוספים עליהם. בחווית כתיבת הסיפור התרגשתי, התעניינתי ובעיקר רק רציתי לשמוע עוד.

סבתא רונית: בחווית כתיבת הסיפור חוויתי רגשות לכאן ולכאן. מצד אחד בחלק מהזיכרונות היה לי נחמד להיזכר, ובחלקם היה לי מעט עצוב להיזכר, אך אני יודעת שהכל קורה לטובה. מי שכתבה איתי את הסיפור הייתה הנכדה הגדולה שלי, היה לי כיף להיפגש איתה ולספר לה את סיפור החיים שלי.