מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתי אירינה פריפלסקי שנולדה בברית המועצות.

עם הגעתו של הקיץ בברית המועצות, היה נהוג לשלוח את הילדים למחנה קיץ, הילדים נשלחו לשלושה חודשים, והיו עוסקים בפעילויות רבות. הם לנו בבקתות ופיתחו את המיומנויות החברתית שלהם, תוך כדי שהם לומדים להיות עצמאים ללא ההורים.

בשנת 1964 עם בואו של הקיץ,  כאשר סבתא אירינה הייתה בת עשר הוריה שלחו אותה למחנה קיץ בשם "יורי גגארין" שנמצא על שפת הים השחור בעיר יבפטוריה. יבפטוריה היא עיר במערבו של חצי-האי קרים, המשמשת כמרכז תיירותי. בתקופה הסובייטית הייתה מרכז תיירותי לכל ברית המועצות. .

המחנה נקרא על שמו של יורי גגארין שהיה האדם הראשון על החלל. ב – 12 באפריל  בשנת 1961 השלימה החללית  "ווסטוק", הקפה סביב כדור הארץ והשיבה את גגארין בשלום, בחזרה לאדמת ברית המועצות. המחנה היה שונה ממחנות אחרים, במחנה זה היו 25 קבוצות ובכל קבוצה היו 25 ילדים, זה היה מחנה מאוד גדול ומפורסם. מחנה זה היה מיוחד בגלל מיקומו, ברוב הערים בברית המועצות לא היה ים, והים הוא היה חלום של המון ילדים, ויש אפילו כאלה שאף פעם לא היו בים, ובשבילם זה היה מאוד מיוחד. לא כל ילד היה יכול להגיע או להתקבל  למחנה זה , מי שכן הגיע למחנה היו ילדים שלהורים שלהם היה כסף, או כאלה שההורים שלהם קיבלו סוג של בונוס מהעבודה.

המחנה תמיד היה גאה בשמו, גגארין היה כמו סמל בשביל ברית המועצות. המחנה תמיד הזמין את גגארין  להגיע למחנה כדי להרצות , להסביר ולהמחיש על ההמראה שלו לחלל, אבל הוא לא נהג להגיע למחנה מסיבות אישיות.

באותו קיץ שסבתא שלי (אירינה) נשלחה למחנה, גגארין הגיע לעיר יבפטוריה כתייר ונפש בה. גגארין היה קרוב למחנה, והוא החליט להפתיע את ילדי המחנה, והגיע להרצות במחנה. לכבוד הגעתו של גגארין למחנה, אירגנו המנהלים והמדריכים טקס מפואר עם כל ילדי המחנה. המחנה היה מלא והיו בו כ-  600 ילדים והם הופיעו בטקס גדול במיוחד.

הילדים שרו ורקדו לכבוד גגארין. אחרי כל הריקודים והשירים והמופעים הגדולים, גגארין אסף את כל ילדי המחנה, וסיפר להם סיפורים מהחלל. בשביל כולם זה היה משהו יוצא דופן, אף אחד לפניו לא היה ולא ביקר בחלל. כמובן שכל הילדים במחנה התלהבו, והיו מופתעים  מהסיפורים, וכולם לקחו את הביקור של גגארין כחוויה לכל החיים.

באותו הביקור היו המון צלמים ועיתונאים שראיינו המון ילדים, ביחד עם גגארין. המפגש הזה היה מפורסם בכל ברית המועצות, ובשביל סבתא שלי זאת הייתה גאווה גדולה לשמוע מגגארין את הסיפורים הללו.

בטקסים במחנות היה נהוג לעשות חידונים ותחרויות, והמנצחים קיבלו מתנות ופרסים שווי – ערך. באחד מהחידונים סבתא שלי קיבלה משימה, והמשימה הייתה לתת לגגארין בובה, הבובה היא מתנה לביתו של גגארין מילדי המחנה. כמובן שסבתא שלי מאוד מאוד התלהבה והתרגשה, והייתה מלאת גאווה. בדרכה של סבתא שלי  לגגארין  היא נפלה מרוב התרגשות, וגגארין בלי לחשוב פעמיים רץ אליה, הרים אותה ונישק אותה בלחי, ודאג שהכל בסדר איתה. הוא היה נורא נחמד אליה, ואמר לה תודה רבה על המתנה המקסימה הזו. סבתא מספרת שהיא מאוד התרגשה והייתה מופתעת מההתנהגות הנחמדה שלו, היא מספרת שהוא היה אדם פשוט, וצנוע, ושעם כל הפרסום שלו הוא החליט לא להתלהב יותר מידי ולהתנהג כמו כל בן אדם רגיל ופשוט עם.

את הסיפור הזה סבתא שומרת קרוב לליבה, זה אחד מהסיפורים הכי משמעותיים מהילדות שלה, והיא תמיד מספרת אותו למשפחה, בשבילי ובשביל כל המשפחה זאת גאווה ענקית וזה סיפור שסבתא לא תשכח ותרצה שהוא יעבור הלאה מדור לדור.

הזוית האישית

קארין: לי ולסבתא היה מאוד כיף לעבוד ביחד, גילינו המון דברים ביחד אחת על השניה. בכל התקופה הקשה הזו תוכנית הקשר הרב דורי" סיפקה לנו זמן איכות ביחד, ולמידה על העבר ועל ההיסטוריה של המשפחה. הייתי רוצה לאחל לעצמי ולסבתא שהסיפור שלה ילך איתה לכל מקום ושבזכות פרויקט זה הסיפור יגיע לכל דור ודור.